לפני 17 שנים. 3 ביוני 2007 בשעה 18:05
עם כל החלונות פתוחים
והאורות בחוץ דולקים
ואני יושבת פה ולא רוצה לזוז בכלל...
כל כך כיף.
la mia passione
את כל חיי ביליתי במסכה של ונילית. בחרתי בקפידה שולטים שלא יודעים שהם כאלו. בשלה לתת לדברים את השמות הנכונים... ולפצוח במסע....לפני 17 שנים. 3 ביוני 2007 בשעה 15:31
בניתי אותו בשבילי
בדיוק במידה שלי.
(אני לא כל כך גדולה)
עיצבתי אותי נעים ורגוע כזה
שלוותי כזה
שיהיה לי מקום לנוח מכל הסערות שאני מייצרת לעצמי.
ושואלת את עצמי אם יש פה מקום
לעוד מישהו...
נורא רוצה.
נורא נורא רוצה...
כל מי שניסה ישר אמר לי שזה הבית שלי... ומרגיש פה כמו אורח... לא שייך...
מוזר, מוזר ומעניין...ועוד יותר לא מובן.
אני צריכה לחפש מישהו שיתאים לי או לבית?
נו באמת...
לפני 17 שנים. 3 ביוני 2007 בשעה 15:22
אני משקיעה את עצמי באלף עניינים
בונה יוצרת עמלה (איזו מילה משונה)
מחדשת
מתחדשת...
משתנה ומשנה.
ובפנים בפנים
זאת אני.
לפני 17 שנים. 3 ביוני 2007 בשעה 13:52
אני שומעת
את הפרחים פורחים
סופרת את העלים שנוצרים להם
ורואה את הדשא מוריק.
הלימון הרימון והאשכולית מחכים לתורם להישתל.
והערסל מחכה לחבל שיקשור אותו לעץ.
לפני 17 שנים. 3 ביוני 2007 בשעה 13:17
היום הזה
אני נורא מתגעגעת
אליך.
ככה בגוף ובנשמה.
כל תא שלי מבקש - אותך.
געגוע, עם ציפייה...
עוד יום.
מרגישה, שגם אתה...
לפני 17 שנים. 2 ביוני 2007 בשעה 18:45
יש לי תמונה כזו בראש
של הבוסתן שלי.
יש לו פינה בגינה
יש בו רימון ותאנה
יש בו לימון
ואולי גם אשכולית אדומה
והוא מרוצף ככה בנינוחות,
עם שולחן קטן עגול ו 3-4 כיסאות.
ועכשיו אחרי שניקיתי והכנתי והתממשו פה עצים לא כל כך פיצפונים,
אני שואלת את עצמי
איך לעזאזל חוצבים באדמה הזו
גומה מספיק גדולה??????
לפני 17 שנים. 2 ביוני 2007 בשעה 7:17
מהחצר האחורית
זו שנשקפת מחלון חדר השינה שלי
ניכשתי אותם האת.
אספתי אותם לערימה גדולה.
הפכתי אותה לקנווס כזה של פרחים וצמחים.
מגרש משחקים.
ואוהבת את הצבע של האדמה החומה.
וואוהבת את הריח של האדמה ההפוכה.
והציפורים באות לבקר אותי. מצייצות להן.
יש לי אדמה בציפורניים. ויש לי קוץ באצבע.
ועונג לאה כזה מבפנים.
ו - כן, כן, כל החלונות פתוחים...
לפני 17 שנים. 1 ביוני 2007 בשעה 19:19
כי בא לי לקטר.
אז ככה:
א. עייף לי
ב. נורא בא לי לצאת
ג. אני פה היום ופה אשאר, היום.
ד. אתה שם. ונורא רוצה לשים ככה את הראש שלי על הכתף שלך. ונורא רוצה שתתממש כאן.
ה. ובעצם מרגיש לי שאם אני נורא רוצה וקצת נזקקת - אז הכי קשה הכי הכי קשה להיות איתי. כשאני לא, וקצת אדישה ונורא רגועה, אז אתה פתאום מסתדר בשורה ורץ לחפש אותי.
ו. כן כן אני מוכנה להודות שאני רוצה זוגיות שלמה ומלאה. לפעמים.
ז. כן כן אני רוצה רכות. יותר רכות. וחום. כאן ועכשיו.
ח. לא אוהבת את הצורך הזה ואת החוזק שלו. אבל הוא שם.
ט. סערה. יש אצלי בפנים עכשיו. מרגישה קצת כמו התחלה של הוריקאן.
י. ואולי זו בעצם העייפות? שצובעת הכל בצבעים קצת כהים?
כל הבפנים שלי מבקש ללכת לישון ככה בתוך חיבוק. גדול ועצום. בלי אבל ובלי אולי ובלי מחר ובלי אחר כך. פשוט חיבוק גדול עצום וגם עוטף.
לפני 17 שנים. 1 ביוני 2007 בשעה 18:43
אתה עסוק בלעצור אותי
ואת האהבה שלי
ולא מתאים לי בכלל.
מה שמתאים לי
זה ללכת איתה
עד הסוף
ולבדוק מה קורה
שמה.
לי - ולך.
לפני 17 שנים. 1 ביוני 2007 בשעה 17:46
משאיר לי כדורים של אור
בתוך הנשמה.