|
|
|
יצא ממני אתמול
אחר הצהרים.
חזק כזה
בריא כזה
מרגיש נכון כל כך.
ובא איש אחד לבקר. ניסה לחצות גבולות. ובא על עונשו.
בהתחלה לא הבין.
ובסוף דוקא כן.
לא להתקרב...
כואב.
מאיפה זה בא?
איפה הסתתר?
p.s. אם אני כל יום אחרת - איך אפשר להתפלא שלא כותבת פרופיל 😄
ואולי...
יש לי אהבה, וכשהיא תיגמר תהיה לי אחרת...
שונה...
מסעירה...
מבעירה...
מפרה...
אחרת...
שהכי תתאים לי...
אז...
כשנפגשנו
לא חיפשתי ממש
לא חיפשתי כלום
ופתאום - מצאתי אותך.
והתרגשתי נורא.
מן יהלום כזה.
לא מלוטש לחלוטין.
נורא מחוספס בחוץ
ונורא יפה מבפנים.
מקסים לגמרי.
שולט בנשמה.
לא ממש מתאים
לשום דבר.
מקום אחר לגמרי.
קורא אותי כמו ספר פתוח
מהרגע הראשון.
קשרת אותי אליך באזיקים...
התאהבתי.
בטירוף.
ושואלת אם טירוף יכול אי פעם להפוך לאהבה....
הכל נורא פשוט
כשהוא גדול ואני קטנה
כשהוא חזק ואני צריכה עזרה
כשהוא משתוקק ואני לא רוצה
כשהוא עשיר...
כשהוא קרייריסט...
כשהוא עסוק ואני פנויה...
אני אבל מה אם אני יותר גדולה...
ומה עם אני יותר חזקה...
מה אם אני יותר רוצה...
מה אם אני יותר...
אם אני כבר שכחתי...
מה אז?
p.s. זה לא באמת הפריע לי אי פעם... זה בדרך כלל מפריע לו...
לפיה
שנורא אוהבת שנוגעים בה,
בגוף וגם בנפש,
שניזונה מתקשורת פתוחה ושוטפת,
שלא יכולה בלי שינה צמודה,
שיש לה קריירה אמיתית ותובענית,
שהיא עצמאית להפחיד, או לפחות נראית ככה...
שנורא אוהבת לפנק
שתהפוך את העולם פעמיים אם תחשוק...
דרוש
איש אחד פנוי, שלא פוחד מכלום.
שמסוגל להתמודד עם אהבה
אינסופית
מתרגשת
עוטפת
מתנסה
מזיזת גבולות
איך אני מתה להפחיד...
איש אחד
שנורא אהב לחלק פקודות ולגעור גערות
בא אלי פתאום
אתמול בלילה
והציע ליטוף.
לא מאמינה, ולא יכולה להבין בכלל מה רצה.
כאילו לא ידעת כמה הכאבת.
כאילו לא ידעת כמה פגעת.
איך יתכן?
למה עכשיו?
אולי באמת לא ידעת?
עכשיו תורי. ולא רוצה לדעת...
ולא רוצה להבין...
ולא מוכנה להיכוות.
מסתתרת לי בתוך שמלה שחורה, עוטפת,
גרביונים שחורים עם פרפרים אדומים,
מגפי עקב שחורים, מחודדים...
ככה סתם היום,
כי בא לי.
אולי זה מן סוג של חיבוק... מעצמי לעצמי.
אהבה זה מן דבר עדין כזה.
נראה לי קצת כמו פגישה על חבל,
בשיווי משקל מקסים וקצת אמורפי,
בין שמיים לארץ,
עם מוט צבעוני לייצוב.
ויכול להיות,
שיבוא פרפר ויתיישב על אחד הצדדים של המוט...
ומה יקרה אז?
(מוקדש לכל הנשואים שמחפשים...)
מחר יש אזכרה לאבא.
זה מן יום כזה של חשבון נפש. כבר 15 שנה שהוא איננו, ועומדת בינינו שיחה שלא נגמרה. ביום הזה חושבת על כל מה שעבר מאז. כמה עבר...בכל התחומים.
התפקיד שלי ביום הזה זה להביא פרחים. תמיד אוספת קצת פרחי בר בשביל הטבע הפראי שלו וורדים כל כך אדומים שהם כמעט שחורים שהם בעצם הדמעות והגעגועים שלי.
כל כך הרבה עבר מאז..הכל כל כך אחר. וגם אני...
ומה שתמיד יהיה לי ממנו זה אבק פיות שדוני.
פיה זה משהו חופשי, ולא קשור.
קסום ויפיפה.
קטנטן ומרחף.
מופיעה אצל מי שהכי צריך קצת קסם בעולם האמיתי.
אי אפשר לאלף.
אי אפשר לאלץ.
אי אפשר לקשור... אפילו אם נדמה.. אולי לקצת... אולי אם אוהבים אותה נורא.
אבל תמיד תמיד, היא עפה חזרה.
