צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

la mia passione

את כל חיי ביליתי במסכה של ונילית. בחרתי בקפידה שולטים שלא יודעים שהם כאלו. בשלה לתת לדברים את השמות הנכונים... ולפצוח במסע....
לפני 17 שנים. יום שלישי, 11 בנובמבר 2008 בשעה 7:11

הכאב הזה

שמשהו ביקום שלי לא תקין

רעד

בכל הגוף

שגם הוא מצביע

על חוסר התקינות הזאת

לא מתפקדת

משהו נורא

איפה כל המגינים שלי?

איפה?

רוצה לרוקן

את כל המחשבות

את כל התחושות

לקרוע את הגוף מעל הנפש

ולאוורר.

לפני 17 שנים. יום שני, 10 בנובמבר 2008 בשעה 16:18

ואני - אני בכלל לא

העפעפיים שלי כבדים כאלו -

והנפש בכלל רוצה להיות במקום לגמרי אחר

הגוף

הגוף - הגוף מחזיק אותה פה

את הנפש.

הגוף עוטף לו את הנפש.

שומר

מגן

מטפח

והנפש, היא עוטה לה את הגוף, באהבה,

ולוקחת אותו

למקום לגמרי לגמרי אחר

לפני 17 שנים. יום שני, 10 בנובמבר 2008 בשעה 10:15

אני חולמת לי על פינת ליטוף

כזו רכה

ואני שמה באמצע

מלוטפת

עד שאצעק די.

יכול להיות שאצעק די?

אני ?

לפני 17 שנים. יום שישי, 26 בספטמבר 2008 בשעה 10:55

שנה אחת נגמרת לה

שנה אחרת מתחילה

ים אפשרויות

ממתין לו...

הם מתקרבות, כל האפשרויות האלו,

כמו גלים...

כל אחד עם העוצמה שלו...

כל אחד עם המתנה שלו...

יאאאממממ

שנה טובה,

שתהיה,

לכולנו.

לפני 17 שנים. יום ראשון, 21 בספטמבר 2008 בשעה 16:36

תמהה

מה היה

ולמה התמהמה

ולמה בעצם תמהה לה

שככה התמהמה

תמה, תמימה, ימימה התמימה. ים. ימה. ימה?

וככה הכמיהה תמה לה.

תמה לה הכמיהה?



לפני 17 שנים. יום ראשון, 21 בספטמבר 2008 בשעה 13:53

כתיבה תמה

בבית ספרי

נגמרת לה

בכמה שורות

עם או בלי פואנטה

והיום הולך לו לטייל

לתוך הים

לפני 17 שנים. יום שבת, 24 במאי 2008 בשעה 11:37

כן - לא - לא -כן - אולי - אחר כך.

נו טוב באמת לא חייבת להחליט שומדבר בדיוק עכשיו.


וחוץ מזה

כל כך כיף לי בבית שלי. בשקט. עם הפייה הפיצפונת.

יאאממ.

לפני 17 שנים. יום שישי, 2 במאי 2008 בשעה 3:01

מתי אני מוותרת על הכוח שלי?

ומתי, מתי, אני לוקחת אותו אלי בחזרה....

לפני 17 שנים. יום שישי, 2 במאי 2008 בשעה 2:55

ישב לי איזה קוץ בבית.

שנתיים ישב הקוץ הזה.

לא נורא כואב. מן גירוד כזה שלא עובר את סף התודעה מספיק בשביל לפתור.

רשת אלחוטית.

והסיסמא, אצל איש אחד ששמר עליה בסודי סודות...

וכל פעם שמדליקה איזה מחשב, יש איזה רגע כזה של זיכרון.

כל פעם שבא לבקר איזה לפטופ ידידותי, יש איזה תבלין של התנצלות.

איזה רגע כזה של חוסר אונים.

המממ...

ואז, אתמול בערב, באיזה רגע כזה של "לא איכפת לי להישאר בלי רשת אבל לא יהיה פה עוד רגע אחד עם השטות הזו", הארד ריסט לקופסא, טלפון לנטויזן וכמו קסם - רשת בלי מזכרות ובלי שטויות. בדיוק כמו שאני רוצה.

קטע כזה איך כל מני דברים נראים לי בלתי פתירים, עד לרגע שאני פותרת אותם בשניות.


*******************************
כאן ועכשיו אני מבקשת לא לשאול אותי למה לקח לי שנתיים. תודה.

נ.ב. בקריאה נוספת זה נשמע לי קצת כמו סשן של שנתיים.

לפני 17 שנים. יום שני, 21 באפריל 2008 בשעה 6:27

כן כן זאת המשפחה שלי.

משפחת אדמס

פלא

שעדיין לא הוצא צו אישפוז קולקטיבי.

אולי זה עונת החגים הזאת שככה משגעת לכולם את השכל.

זה בטוח לא החמסין, כי הוא בעצם עוד לא ממש כאן.

ואני, אני מחפשת איזה קסדה עמידה לתלישת שיערות

כדי שיהיה לי עם מה לבוא לספר

אחרי החג.

חג שמייח.