la mia passione

הארות עמוקות

פוסטים מרתקים

אני כותבת לי בדימיון

ככה רגע לפני שנרדמת

ואז בבוקר

הם כבר מזמן נמוגו בתוך החלומות...

פגשתי אותו בגילגול אחר.

אני די בטוחה.

בגילגול הזה, פגשתי אותו פעם ראשונה לפני שש שנים.

הבטנו אחד בשניה, והלכנו, כל אחד בכיוון אחר.

וככה פתאום ובאמצע שומקום

הצטלבו דרכינו.

דקרנו בלב אחד את השניה,

עם המבט המבט בעיניים

בשביל לודא שמרגיש בדיוק אותו דבר.

התרגשנו. שנינו. במהמבט.

והמשכנו הלאה.

עד לגילגול הבא.

מזג האויר התייצב

על נעימות רכה

כראוי

ליום חמישי מקסים שכזה.

עם סט קללות נמרצות ולא אופייניות

ואין לי כוח לשטויות

יש לי יותר מדי

הרבה יותר מדי

גרררר

וערפל בראש... כן פה בראש שלי.

העיניים כל כך רוצות להיות עצומות

ככה עם איזו התכרבלות במיטה.

עוד קפה?

אני אצא לי מהמיטה.

ככה פה בערך משש

תריסים פתוחים

קפה ראשון של בוקר

הירהורים

בלי מטרה.

התרגעות.

ועוד חמש דקות,

כל זה יתחלף

יעילות

מטרות

תנועה

תזוזה

בדיקה

מה הושג ומה לא...

ואחר כך,

יבוא הזמן שלי איתך...

המממ...

התחלה חדשה.

כל כך הרבה מתוכנן לשבשבוע הזה.

והניחוש שלי, שכרגיל, מה שבאמת יקרה,

יקרה אחרת...

פתחתי את החלונות והתריסים

ונתתי לאויר הקפוא להיכנס.

לאורר.

לטהר.

הוא זורם לו פנימה.

מלטף כזה.

והוא קפוא. וחודר לכל פינה וכל חריץ.

ואני פה עטופה.

נעים.

כבר יומיים,

בין אקמול לאקמול

דימדומים מכל מני סוגים

היתכרבלות בתוך הפוך

והרופא שלי חושד שחיזוק אנטיביוטי

יציל פה את המצב.

אני מחזיקה לו אצבעות.

ככה אמא שלי גדלה לי מול העיניים

מה שהיה נכון אתמול, כבר לא נכון היום.

מה שהיה נחוש,

כבר לא משרת.

וככה במבט מבחוץ לפעמים קצת קשה לקבל.

ונוספה איזו נימה כזו של ציניות, של יאוש, של ביטול.

נוספה לה פתאום.

מוכנה להישבע שהיא לא היתה שם. בכלל לא.

איזה ויתור כזה.

ומבלבל אותי כשאני שומעת.

ונוטע חוסר ביטחון.

ועוטפת ושמה בצד.

כי אף אחד לא יכול לחלום בשבילי.