סגור.

לקחתי איתי זוג גרביים ויצאתי החוצה לקצה הרחוב, לשבת על הספסל. האורות ברחוב נכבים ונדלקים ברצף לא ברור, אבל מתחת לספסל העץ יש פנס אחד שדולק קבוע.
הנחתי לידי את כוס הויסקי. אני תמיד מרגיש מוזר לצאת מהבית עם כוס זכוכית טובה, שכאילו לא שייכת.
שמתי את הגרביים, כי בקור הזה מי רוצה להיות בנעליי בית בלבד, שלפתי את הסיגר מהכיס הימני של המעיל, את הגפרורים מהכיס השמאלי, נשענתי אחרונית, והקשבתי לשקט שמסביב.
בחצות, היישוב שלנו שקט, שקט מאוד והזכרונות ממלאים את החלל שנוצר. אבנר שאל אותי פעם אם יש משהו שאני מצטער עליו, שאם הייתי יכול הייתי משנה בחיים שלי. כמו תמיד, אני מתחרט על דברים שלא עשיתי, ולא על דברים שכן. נזכרתי בילדה בכיתה א'. אני לא זוכר איך קוראים לה, אני רק זוכר שלקחו אותנו לשיעור ספורט, וצחקנו ביחד ושאחר כך התביישתי ולא ראיתי אותה יותר. לא חשבתי עליה ב20 השנה האחרונות. אם הייתי יכול לשנות משהו בחיים, אני חושב שהייתי מברר אז את שמה.

בכל אופן, השקט נחמד, וגם הסיגר נותן תחושה של איש עסקים קלומביאני, אבל... כמו שיושבים באמבטיה מלאה במים חמים, סבון וברווז גומי, אחרי כמה זמן אתה משתעמם ומחכה שהזמן יעבור, אז קמתי והלכתי קצת.

ביישוב שקט, ועדיין מותר לעשן בחוץ, ככה שעצרתי והסתכלתי על הקקטוסים של השכנים ונזכרתי בעבודה הראשונה הרצינית שלי אחרי הצבא. נזכרתי שעבדתי המון שעות, והרווחתי כסף שלא היה לי זמן לבזבז. אני זוכר איזה יום שישי אחד שעברתי ליד מסעדה והרשתי לעצמי להזמין טייק אוויי. אורז מוקפץ עם עוף ואננס. אמרתי לעצמי שאין טעם לעבוד כל כך הרבה, אם אני לא נהנה מזה והבטחתי אף פעם לא להתקמצן על שטויות.

בזמן האחרון חשבתי למחוק את הבלוג פה. להשמיד את הראיות לכל הסטיות שלי, לתאוות שלי, לביסים המוגזמים שאני נותן בחיים. בסוף ההליכה עכשיו, חשבתי שאולי טוב לי ככה, מוקף בעשן ואדיי אלכהול, ובמקום להקמצן על החוויה, במקום להתבייש בה, אולי אני פשוט צריך להנות ממנה. מהטיפטוף שלה, החרמנות שבה, ולא להתחרט.