סגור.

אני גר בארגזים.
זה קרה כשעברתי דירה ואספתי את הארגזים.
לא חשבתי שהם פה בשביל להישאר. אבל בינתיים הם לא עושים סימנים שהם רוצים ללכת. אני שולף מהם את מה שאני צריך באותו הרגע שאני מגלה שאני צריך אותו, כמו מגבת. אם כי, אין ספק שקצת תכנון מוקדם היה עוזר, כי בדרך כלל בשלב שבו אתה צריך מגבת, אתה, ובכן, רטוב.

זה התחיל כמובן כשהגעתי הביתה, אחרי יום ארוך והחלטתי שאני צריך מקלחת. מקלחת דורשת קבלת החלטות, אז התיישבתי קצת ובהיתי בטלביזיה. בסוף לא היתה ברירה ומצאתי את עצמי במלקחת.

פתחתי את הברז וטיפות קטנות של אושר דילגו להן מהטוש, שמחות לקראתי. וגם אני שמחתי לקראתן, אז הגברתי את הזרם. הזרם החזק דחף את הידית של הטוש כלפי מעלה, המים עשו קשת מעל וילון האמבטיה ופגעו במנורה. הנורה עשתה פאף חזק, התפוצצה ופיזרה חתיכות קטנות של זכוכית על הרצפה. בחושך, יכולתי לראות גיצים קטנים יוצאים מבית המנורה.

אהה! יכולתי לשמוע את אבא שלי נוזף בי. התאפקתי לא לענות לו, עצרתי מיד את המים, והסתכלתי על הרצפה הקרה, לאור הגיצים מהקיר. ניסיתי לשמר את התחושה הנעימה של המים החמים ממקודם, אבל, בלי המים החמים זה לא ממש עבד. נשארתי לעמוד עוד דקה בקור וחשבתי שצריך לנגב את הזכוכיות, להוריד את השלטר, להחליף נורה ולא להתחשמל או להיחתך בדרך. אבל לפני הכל, גילתי שאני צריך.... מגבת.