אני ואבנר ישבנו השבוע לבירה. אבנר אמר משהו ואני אמרתי משהו חזרה ובסוף אני עניתי שאימא שלו זונה.
זאת לא הפעם הראשונה שאבנר שומע אותי מעיר הערות על המקצוע של אימא שלו. בדרך כלל אני לא משתמש בשם המפורש, אלה רומז על זה. ואז, שנינו מחייכים ואני רואה בזה חיזוק לקשר האמיץ שיש בינינו. שאני יכול לתקוע לו את האמת בפנים ואבנר סולח על הכל. רק שהפעם רק אני חייכתי. אבנר קם והלך.
אחרי ששילמתי את החשבון, אספתי את הדברים שלי, והסתכלתי מסביב, הסתכלתי קצת על עצמי.
אני מגיב ככה כשנוגעים לי בעצב. ואבנר נגע בעצב חשוף. אם אני מגיב ככה ואבנר בכל זאת נשאר, מה טוב. סימן שהוא חבר. חבר אמיתי. אם הוא לא נשאר, מבחינתי הבן-זונה יכול למות.
זאת רכבת הרים להיות איתי. לפעמים אני למעלה ולפעמים אני למטה. ואני צריך, לא רק צריך, חייב... אני חייב לדעת שאתה שם בשביל להחזיק לי את היד כשאני אצרח. אני מוכן לנסוע לקצה העולם בשבילך. אבל אם אתה לא יכול לקבל אותי כשאני צריך, אימא שלך זונה.
לפני 12 שנים. 23 בפברואר 2012 בשעה 19:11
