להיות סאבית אומר להתמסר. ולהתמסר אומר לציית. לא לגמור בלי רשות, לא לגעת בטעות. לא לשכוח להגיד תודה, ואם אפשר עוד בבקשה.
זה נכון, להיות סאבית זה קשה. אבל יש דבר אחד שלסאבית מותר ולשולט שלה אסור.
וזה להתלונן.
את השוט הזה היא לא אוהבת, השעווה מהנר הזה כואבת, בתנוחה הזאת הרגל שלה נרדמת, בלי תחתונים היא משאירה כתמים...
כן, לשולט אסור לקטר. אסור לו להביע חוסר שביעות רצון משום דבר... חוץ מהסאבית שלו כמובן. אין לו קשיים. במקום זה, יש לו אתגרים.
וזה הדבר הכי קשה. לא להתלונן. נסו את זה פעם, ליום אחד. לא לקטר על שום דבר. רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות להתלונן. אבל להתלונן זה לגלות חולשה וחוסר איפוק. שולט אמור להיות מסוגל לשאת את המעמסה של החיים, לעמוד בקשיים, לדחות סיפוקים.
אחרת, איך ייקח אחריות על נשלטת? אם הוא לא מתמודד עם החיים שלו, איך ייקח אחריות על החיים של אדם אחר?
אולי זה תהליך. קצת כמו להפסיק לעשן. יש כאלה שמפסיקים ביום אחד ויש כאלה שזה לוקח להם יותר זמן. קיטור אחד עם הקפה בבוקר ואחד אחרי ארוחת צהריים. וזהו. נשבע.
ואולי זה מסוג הדברים ששולטים אחרים מדברים עליהם בינם לבין עצמם, חצי בלחישה. שאף נשלטת לא תשמע.
לפני 12 שנים. 27 בפברואר 2012 בשעה 21:47
