החיים יפים

אז מהו זה הזמן

רבות דובר בו כל כך יוצר ענין

אז מהו זה הזמן רגע הוא כאן ולפתע כבר אין ענין

אז מהו זה הזמן זכרונות,חלומות,נעלמים להם כמו ענן

העבר נראה לפתע כה קטן,העתיד עדיין לא כאן

ורק ההווה פה מאיץ,מלחיץ,בכלל אינו מובן

אז מהו זה הזמן עובר חולף לו כמו רכב משאיר עשן

יוצרים,חולמים,עושים,זה רק עכשיו או שהכל חלף מזמן?

העבר חלף לו ממזמן העתיד נראה כלא איתן

אז מהו זה הזמן?

זה הקסם,הקסם הקטן!!!

ברחובות ילדותי המקום כבר לא הומה אדם

ברחובות ילדותי במקום הדשא בנו אולם

ברחובות ילדותי נזכר אני במקום מושלם

מקום בו התפתחתי,גדלתי כתם

ברחובות ילדותי ההווה מחק את שקדם

הנוף המושלם,לרוץ יחף ככה סתם

ברחובות ילדותי עזרנו שם לכל אדם

בתקופה ההיא שלתת לא התחרז עם מטומטם

ברחובות ילדותי הזמן כאילו נדם

משחקי רחוב,חברויות,ואני כולי מוקסם

ברחובות ילדותי רציתי לתקן את העולם

הנהגתי חבורה ואני הייתי בראשם

ברחובות ילדותי ידעתי את כל האושר שבעולם

כי שם ורק שם העולם היה מושלם!!!

לפעמים,את יודעת,חולם אני על מקום רחוק

לפעמים,את יודעת,הלב רוצה לנדוד

לפעמים,את יודעת,אני מדמיין שהכל סביבי ירוק

שהחמה מאירה גם בלילות

שאין עוד צער ומכאוב

לפעמים,את יודעת,אני חולם על עולם שכולו טוב

על פרחים,שמיים כחולים,ונופים מרהיבים

על חיוכים,על חיבוקים,ועל חופים קסומים

לפעמים,את יודעת,אני רוצה את כל הטוב שבחיים

עם אנשים,עם מצבים,להניח לעצבים

לפעמים,את יודעת,אני לא ממש מבין את החיים

עם כל הדברים הקסומים,איך זה שאנשים כל כך רעים

לפעמים,את יודעת,אני מסתכל על הדברים הקטנים

על שמש מאירה,על הטבע שאלוהים ברא,על שיר לנשמה,על תינוק שרק נברא

לפעמים,את יודעת,החיים משתנים

לפעמים,את יודעת,הכל תלוי בזוית שבה אנו מביטים!!!

לאט לאט זה מתבשל לו.ככה על אש קטנה.
כמו שסבתי ז"ל לברכה היתה אומרת "אוכל שמתבשל לאט יוצא הכי טעים".
כמה שזה נכון.לגבי הכל בחיים.
ואהבה זה בעיקר להתמודד עם עצמך.
הו כמה שאני מתמודד עם עצמי.עם כל השגעונות.הפחדים.
עם נטיות הלב לברוח,להתכחש,לא להתמודד.בעיקר עם עצמי.
אהבה זה תהליך נהדר של התבוננות עצמית.
ואני לא מוותר לעצמי.אפילו לא לרגע.
כי מעבר לזה גם מגיע לה.פשוט כך.
אני מתבונן בכל הטוב הזה,בהשקעה ואני יודע שאני חייב לתת את הטוב ביותר.
נגמרו המשחקים.הפעם זה אמיתי.ורציני.

היום לאחר 3 שנים של התנסויות,חפירות,ומעין מסע בדרך אל עצמי אני מרגיש סוג מסוים של גמילה.
גמילה מהצורך בבדסמ וחויות בתחום.
וזה לא שאין לי יותר פנטזיות.הן בהחלט קיימות ועדיין כייף לחוות דברים אך זה לא כתמול שלשום.
וזה בעיקר נובע מהבנה של הדברים.של המקור לאותם צרכים.

אני נזכר בהתחלה.בפחדים.בחששות.אני?מה אני סוטה?לא יכול להיות.התכחשתי.
עד לרגע שלא יכולתי יותר.זה היה חזק ממני.הצורך לחוות.
זה התחיל בשיחות עם מלכות בתשלום.היד שלי כולה רועדת מהתרגשות.הקול רועד.
סתם שיחות בירור.מה זה.איך זה.
עד שהגיע החויה הראשונה.הייתי על סף התקף לב.ריגוש מיני אדיר שטרם חויתי כמותו בעבר.
המון שיחות עם אנשים בתחום.תהיות.דיברתי עם המון מלכות.חקרתי.הסתקרנתי בטירוף.
מי הן?מנין נובע הצורך הזה שלהן?
נפגשתי עם לא מעט שולטות.כל אחת עולם ומלואו.
עם הזמן יותר משרציתי לחוות רציתי להבין את הצד הפסיכולוגי של הדברים.
מה משותף לכולן אם בכלל?איך אני משתלב בכל הסיפור הזה?
זה באמת אני?ולמה זה כל כך מרגש אותי?

לאט לאט אתה מתחיל להבין את העולם הזה.מי הם אותם האנשים שמסתתרים מאחורי הדמויות הוירטואליות.
אתה מנסה לשזור איזה חוט בין כולם.למצוא את המאחד ביניהם.
התחלתי להבין שזאת אינה סטיה.שהרוב המוחלט הם בעצם אנשים כמוני.

כיום אני מבין שאת הבסיס לכל ניתן לתמצת במילה אחת.
פחד!!!
פחד מאובדן שליטה!!!
משהוא שחבוי בכל בן אנוש ללא יוצא מין הכלל.
זה יכול להיות פחד מאינטימיות,פחד מהצלחה,פחד מכישלון.הטריגר ללא כל ספק הוא פחד.
וזה רלונטי הן לשולט והן לנשלט.

מעולם לא התחברתי לאלו שראו בזה מין צורך בסיסי מובן מאליו ולא סיקרן אותם לחקור.
תמיד הייתי אדם שחוקר.
לכל דבר ישנה סיבה.
הקלישאות "ככה נולדתי","תמיד הייתי דומיננטי","זה מגרה אותי" הן ריקניות וסתמיות.
זה כמו להבדיל שאדם אובססיבי נהנה לשטוף ידיים מאה פעם ביום ומרגיש בזה הכי בטוח אך אינו מנסה להבין מה הטריגר לזה.
הכרתי סוגים רבים של אנשים שחווים זאת מהקל אל הכבד.
לא פעם נותרתי המום מאותן בחורות שכבר לא יכלו להבדיל בין מציאות לדימיון והמסיכה שהן עטו על עצמן כבר נהפכה לאחת עם מי שהן.הטוטאליות.המדחיקות.
אין ספק שחויות אלו משחררות בנו המון לחצים.את לחצי היוםיום.
לדעתי אין כל בושה לחוות חויות אלו.בכל צורה שהיא.
אך במקביל ראוי לכל אדם להבין ולנסות לחקור את הבסיס לצרכים אלו אצלו.
בדרך להכרה טובה יותר של מי אנו.

ושוב הולך אני אחרייך

כה נכסף אני לזרועותייך

שולח מגע מלטף אל פנייך

ורק עוד מבט לתוך עינייך

במגעך מציתה את את עיניי

ושוב הברק חוזר אל פניי

מחפש אני,תר אחר תשובה

אך משפתייך לא יוצאת אף אנחה

בוחן אני כל רעד כל רטט

ואת?אותי כבר אינך מלטפת

מבקש אני בתפילותיי

מבקש אני שתגיעי אליי

שתשאי ידייך בידיי

שתניחי לליבי ולו לפעם אחת ודי

לזכות,לחבוק אהבה בזרועותיי!

אני שומע את הסיפור על אותו אדם פתטי ודוחה ולא מצליח להבין לא אותו ובעיקר לא את הנשים שמסביבו.
מצידו דוחה אותי המחשבה על ריבוי נשים.הנרקיסיזם שלו.
איך אפשר לאהוב באמת כמות כזאת של נשים.וזאת מבלי להתיחס לניצול וההשפלות שלו.
בכלל המושג הערצה נשמע פתטי.אפשר להעריך מאוד אדם אבל להעריץ?
ומצידן?איך אישה או כל אדם יכול להיות מאוהב באדם ש"אוהב" כמות כזאת גדולה של נשים?
לסגוד לאדם אחר?
כנראה שהדימוי העצמי של אותן נשים שואף לאפס.

יצא לי לשמוע אותו מדבר מספר פעמים.
אדם פשוט ביותר ללא כל כריזמה.חסר כושר ביטוי.חסר חן.
מה הן העריצו בו למען השם?

יש דברים נסתרים.....

אהבה היא הרגש החזק והדומיננטי ביותר של האדם.
היא מניעה את העולם.יותר מכסף.יותר מצורך במימוש עצמי.יותר מהכל.
ומעצם היותה הרגש החזק ביותר היא קשורה בתת מודע למי שאנו בעיניי עצמנו ומהווה טריגר לפעולות שלנו.

בכולנו קיימים פחדים שונים.
פחד מחשיפה,פחד מהצלחה,פחד מכישלון,פחד מדחייה,פחד מאבדן שליטה.
פחדים אלו מקשים עלינו את הקבלה העצמית.מקשים עלינו להתאהב.
שכן בהתאהבות נדרש מאיתנו לבוא ממקום נקי,שלם מקום של נתינה עם ספק של קבלה ובעוצמות רגש חזקים במיוחד.
כל אותם פחדים רלוונטים לסיטואצית ההתאהבות.
אף אחד לא מבטיח לנו שאכן זה האחד שיאהב אותנו באותה מידה שאנו אותו.
אף אחד לא מבטיח שזה יארך לאורך זמן.אולי ניכשל.אולי נידחה על ידי הצד השני.

באהבה נדרש מאיתנו לתת משהוא ענקי.את הרגש.את הלב.
ואין אדם שלא מפחד מאהבה.
הצורך לשלוט מבוסס על הפחדים שבנו.
פחד מכישלון,הצלחה,דחייה,אבדן שליטה.
באהבה אנו נאלצים כביכול לשחרר פחדים אלו.
הפחד מלשחרר אותם מביא אותנו לאחוז חזק במשהוא.לא להרפות.לשלוט.
לא לתת לפחדים לשלוט בנו אלא שאנו נשלוט בהם.
הצורך להישאר בשליטה הינו טריגר מאוד חזק.
אנו מכתיבים,אנו שולטים בפחדים במקום שהם בנו.
לא נותנים.מקבלים.
לא מתמסרים.
לא נפתחים.שומרים על דיסטנס.
לא מביעים רגש.כך לא ניפגע.
דינמיקה של קשר בינאישי ללא רגש.מתוך אטימות.
ללכת עם להרגיש בלי.
לחוש את ההתמסרות מהצד השני ללא הפחד מהנתינה.

לעיתים קרובות אנשים שמתאהבים נגמלים מהצורך בשליטה.
הם מרגישים לפתע מוגנים.זה עונה על המון תחושות שיוצרות פחד.
אנו מקבלים משהוא אמיתי ולא רק נותנים.
הפחד מדחיה פחת.
תחושת השייכות מתמלאת במלוא עוצמתה.
זה מחזק לנו את הדימוי העצמי ומפחית תחושות של פחד מכישלון או הצלחה.

לרוב אהבה המבוססת על שליטה לא תחזיק לאורך זמן.השליטה תתפוגג כמעט לחלוטין.
המשפט בדסמ עושים מאהבה...הוא סתמי וריק מתוכן.
אין זה המצב הטבעי של האדם.וכשזה מחזיק אם בכלל זה מחוסר היכולת להתמודד.

זהו להפעם 😄
נמשיך בהזדמנות.....

לו רק אוכל להראות לעולם מי אני באמת

אם אוכל להגיד לכולם איך אני חי באמת

לו רק אוכל את עצמי לחשוף

מול אדם שאת עיניו ישטוף

לו רק אוכל לומר לכל אדם למה אני מי שאני

אם אוכל באמת לדעת למה ואיך אני

לו אדע את האמת שמסתתרת בתוכי

אם רק אבין את עצמי ואת מהותי

לו רק אדע מי אני

אז אולי אוכל להתחיל לחיות עם עצמי!

השבוע זה יום פטירתה של סבתי.
אישה מופלאה שזכתה ל97 שנות עשיה וצלילות אינסופית.

כמה זכרונות שיש לי מאותה תקופה.תקופת ילדותי.
אני נזכר בחיוך ענק על בית סבתא.
הייתי הנכד המועדף עליה.למרות שהיא מעולם לא התודתה על כך זה היה ברור לשנינו.
ביחס.בפינוק האינסופי.בהתענינות.
היה בינינו קשר טלפתי.הספיק לי מבט אחד ממנה והבנתי אותה.וכך גם היא אותי.
אישה חכמה.אצילית.נבונה.קשה למצוא היום נשים כאלו.
ביתה היה מעין מפלט עבורי.כשהייתי מצוברח כשרבתי עם הוריי ידעתי שזה המקום ללכת אליו.
היא תמיד היתה מקשיבה לי.מעודדת.מיעצת את העצות החכמות שלה.
אף פעם לא שפטה או ביקרה אותי.
ותמיד היה את האירוח מחמם הלב הזה.עם האוכל המדהים שהיתה מכינה על פתליה.
תמיד דאגה שאוכל.
אנשים היו עולים אליה לרגל.לשמוע את עצותיה.את סיפוריה מחו"ל.
עד היום אני זוכר את הסיפורים שהיתה מספרת לי.כל סיפור כזה ארך כמעט חצי שעה.
וכילד הייתי מהופנט.
עם כל השמרנות שבה והשמרנות שבה חונכתי היא העזה לדבר איתי על מין.
אלוהים כמה שהייתי נבוך בהתחלה.
ממנה זה נשמע הכי טבעי שבעולם.
רק לה סיפרתי על אהובתי מהשכונה.אותה ילדה יפהפיה שכולם חשקו בה ואני הוא זה שזכה בה.
היא כל כך פירגנה.ויעצה.
בזכותה למדתי לא מעט על נפש האישה.מה נשים רוצות.איך להתנהג עם בחורה.
ברבות הימים היא חלתה.משהוא בשמחת החיים שלה מעט דעך.
הרגשתי שהיא כבר לא מתיחסת אליי כתמול שלשום.
משהוא בחיוניות שבה נפגם.
ולמרות הכל כשבאתי היא התענינה.קרנה מאושר כשראתה אותי.
מוזר....
אהבתה אליי היתה לעיתים מתוקה יותר מאהבת הוריי.

לא עבר זמן רב וקיבלתי את ההודעה המרה על פטירתה.
אבי אמר לי שהיא ידעה בדיוק מתי היא הולכת למות.
הצטערתי שלא היתה לי הזכות להיות לצידה באותן דקות האחרונות.
ולמרות כל הצער אני מתמלא בחום וחיוך כשאני נזכר בה.
בך....סבתי!