לפני 14 שנים. 22 באפריל 2010 בשעה 4:56
לפני מספר חודשים, ואחרי תקופה של קשר וירטואלי עם ד"ר יאן ביברהאוזן, אותו פגשתי באוסטריה בשנה שעברה, קיבלתי מהאחרון הזמנה לבקרו באוקראינה, לשם נסע בעקבות עסקיו.
הנסיעה תוכננה לתחילת החורף אך בפועל התבצעה לפני כחודשיים.
לא היו הרבה מידי ארגונים. מזוודה אחת, כרטיס טיסה שהוכן מבעוד מועד, ויזה לתאריכים הנקובים ומעיל פרווה יוקרתי וחם שלקחתי לסבתא.
דיילות החברה האוקראינית היו חביבות ומטופחות והארוחה הכשרה שלי במטוס היתה משביעה. בנמל התעופה חיכה לי נהג שנשא שלט גדול עליו התנוסס שמי וכעבור שעתיים מרגע הנחיתה כבר הייתי בחדרי המרווח במלון רוס.
בטרם הספקתי לסדר את תוכן המזוודה בארון הרחב, נשמעה נקישה בדלת. איש שירות נכנס, מוביל עגלה עמוסת פירות ושמפניה ולפני שהתחלתי לומר לו שלא הזמנתי שום דבר, פתח את פיו ודקלם באנגלית משובשת ובמבטא רוסי כבד "ברוך בואך למלון רוס. הינך אורחת מיוחדת וזו מתנת המלון".
חייכתי, יודעת בדיוק מי הפך אותי מתיירת רגילה לאורחת מיוחדת ושלפתי מהארנק מספר מטבעות, שהסתברו כתשר גבוה מידי.
כעבור מספר דקות צלצל הטלפון בחדרי ועוד לפני שעניתי ידעתי שאשמע את קולו העמוק של הד"ר שלי, מברך אותי על הגעתי בשלום ומציע באדיבותו להפגש בשעות הערב.
הערב הגיע מהר מהצפוי. הספקתי לערוך טיול קצר מחוץ למלון ולגלות שהקור האוקראיני לא דומה בכלל לקור הישראלי.. הוא קור יבש יותר ופחות מקפיא, למרבה הפלא.
גיליתי את רחוב קריצ'אטיק, המקביל האוקראיני של השאנזאליזה הצרפתי. רחוב מעניין ומלא בהפתעות ואפילו הספקתי לקנות לעצמי זוג מגפיים בעלות עקב גבוה, שעד עצם היום הזה לא הבנתי איך ניתן ללכת בהן בשלג.
פרטתי את שטרות היורו לכסף מקומי שנקרא "גריבנה", שבתי לחדרי, התקלחתי, לבשתי שמלה קצרה שחורה, שמתחתיה דאגתי להשתחל לגרביון טרמי, נעלתי את מגפיי החדשות, עטיתי את מעיל הפרווה שבו נראיתי כאשת אצולה ושמתי פעמי ללובי, משם אמור היה ד"ר ביברהאוזן לאסוף אותי.
שלא כהרגלי, הקדמתי בכמה דקות, אך הד"ר כבר היה ישוב בתוך כורסא נוחה, ממתין לי.
מחוץ למלון חיכתה לנו לימוזינה שחורה שהסיעה אותנו לבודה-בר, אחד המקומות היוקרתיים בעיר, אליהם ניתן להכנס רק בביגוד מהודר.
נזכרתי בדרס קוד שיש לנו במסיבות בארץ, שגם אותו קשה לאנשים לכבד. בקייב היו משאירים אותם לקפוא בחוץ. בלי קומבינות. בלי "אני מכיר את הבעלים". בלי חוכמות. לרוסים אין חוש הומור, כך גיליתי, בדברים הללו.
הבודה-בר הוא מגה בר ענק בעל שלוש קומות, מעוצב בצורה יוצאת דופן ובו מבלים מיטב אנשי העסקים, אנשי אצולה ותיירים עשירים מרחבי העולם.
ד"ר ביברהאוזן מקבל שם יחס של VIP, מה שהפך אותי באופן אוטומטי למלכה, גם בלי להשתרך עם שוט ביד.
שתינו את מגוון השמפניות שיש למקום להציע ומבושמים פתחנו בשיחה שנושאה המרכזי היה, איך לא, בדסמ.
סיפרתי לד"ר איך הגעתי לתחום, מתי גיליתי שאני לא "הפסיכית היחידה", מה מושך אותי ומה הגבולות שלי. הוא הקשיב, הנהן במקומות הנכונים וחייך אליי בעיניו הבהירות כמבין ומזדהה. הוא חלק עימי את סיפורו באריכות והציע להפגיש אותי עם כמה אנשים שהוא מכיר.
מהכירותי איתו, ידעתי לא לשאול יותר מידי שאלות.
כבר למחרת הכיר לי הד"ר שלושה מחבריו, יהודי אוקראינה משגשגים אשר נמשכים לשליטה: יבגני ניקולייב - איש עסקים המתמחה בעיקר בסחר ביהלומים, יאן ויטלוביץ' – שגריר רוסיה באוקראינה ואיש עסקים, ויורי קגנוביץ' – בעליהם של שטחי קרקעות רבים באוקראינה ובעל חברת פרסום בינלאומית.
שלושתם אנשים אמידים מאוד, שומרים על כושר גופני ואורח חיים נהנתני.
את השלושה הכרתי בנפרד, אך אורגן מפגש בו כולנו נכחנו בביתו של השגריר.
יבגני, היהלומן, בן 38, היה איש רחב ושרירי מאוד. גובהו לא עלה על 180 ס"מ, אך לא ניתן היה להתעלם ממנו.
יאן, השגריר, בן 39, התנוסס לגובה של 192 ס"מ ולא ניתן היה לפסוח על חיטוביו המושקעים ועיניו הכחולות כים.
יורי, בעל הקרקעות, בן 35, אף הוא גבוה, אך פחות מיאן, ולו עיניים אפורות ויוקדות שמעולם לא ראיתי כמותן.
השלושה חוו מספר פעילויות בדסמיות בחייהם, ורבות מן הפעילויות אף חוו יחדיו. בית השגריר אירח וכינס מידי כמה חודשים שולטות ושנלטים מרחבי אירופה בסתר, למסיבות מצומצמות על טהרת הפטיש והסאדו.
באותו ערב היינו רק אנחנו.
השגריר הוביל אותי לחדר גדול בירכתי הוילה ולחץ על כפתור דמוי מזוזה שניצב על אחד הקירות.
ספריה גדולה שניצבה על הקיר הסמוך החלה להשמיע קולות חריקה קלים ומאחוריה נפער פתח גדול שהוביל לחדר נוסף.
קול בלתי מתוכנן נפלט מפי כאשר ראיתי מה מסתתר בחדר הסודי של השגריר. היה זה חדר מלא באביזרים שאת רובם רק דימיינתי עד אותו יום. מגוון של שוטי רכיבה, שוטי זנבות, ציוד בונדג' וציוד CBT. במרכז החדר נחה מיטת אפיריון גדולה, אליה הוצמדו מוטות ברזל מעוצבים בהלחמה.
הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים. בקצה מרוחק עמדה לה "בתולת הברזל" – מתקן עגול וגבוה, מלא בדורבנות ברזל, אשר בתקופת ימי הביניים יועד כסד הוצאה להורג.
בקצה אחר של החדר גיליתי כסא, אף הוא מרושת בדורבנות ברזל ומאותה תקופה. לא ידעתי לאן להסתכל קודם. שכחתי מקיומו של העולם, מהיותי תיירת, משלושת האנשים החדשים שהכרתי, מעצם העובדה שאני נמצאת בביתו של שגריר, ופשוט פצחתי בריקוד בין המתקנים השונים, מלטפת אותם, משחקת בהם, בודקת.. ממששת... שיכורה מרוב אופציות שעמדו בפניי.
כשסובבתי את ראשי לכיוון הדלת ראיתי את שלושתם עומדים ומסתכלים עליי, מחוייכים.
לרגע חלפה מחשבה מצמררת בראשי: אני לבד. יש כאן שלושה רוסים גדולים וחדר מלא בדברים מסוכנים ואיפה, לעזאזל, ד"ר ביברהאוזן?!
השלושה התקדמו לעברי, כאילו קיבלו פקודה טלפתית, ואני רק עמדתי ובהיתי בהם מתקרבים.
"די!", פקדתי. "עמדו במקום!"
השלושה נעמדו ולא פצו פה. קרבתי אליהם, מסקלת רגליי בכל צעד, כמו דוגמנית המתקרבת לצלמים המחכים לה בקצה המסלול. העברתי מבטי עליהם, כרואה אותם בפעם הראשונה, מלמעלה למטה ובחזרה.
"תתפשטו!", היתה המילה היחידה שנורתה מפי לחלל האויר.
הם לא הנידו עפעף, לא החליפו ביניהם מבטים, לא חייכו. הבגדים המהודרים שלהם הונחו למרגלותיהם, מקופלים ומסודרים. אפילו הגרביים.
הם עמדו זקופים מולי, ידיהם מכסות את איבריהם המוצנעים, בפיסוק איתן ברוחב כתפיהם.
היו לי הרבה נשלטים בחיי. צעירים, בוגרים, ציתנים... אך מעולם לא נתקלתי בציות שקט ומאורגן כל כך. איש מהם לא פצה פיו ולא חשב אפילו לרגע להסס. שלושה גופות עירומים וחטובים עמדו מולי, מישירים מבט ומחכים להוראותיי.
היה ברור לי שזו לא הפעם הראשונה שהם עומדים יחדיו, איש לצד רעהו וממתינים להוראות. הם היו ללא ספק מתורגלים ומיומנים.
שלפתי מארנקי סיגריה ארוכה והצתתי אותה לעצמי. לאיש מהם לא היו אמצעי הדלקה זמינים בעודם עומדים במערומיהם מולי. השארתי אותם במקומם וטיילתי בין המדפים עמוסי האביזרים, פולטת ענני עשן לבן ומספחת מידי פעם צעצוע נוסף לערימת הצעצועים בהם התכוונתי להשתמש.
כאשר סיימתי לאסוף את הפריטים השונים סימנתי ליבגני להתקרב אליי ולכרוע ברך. שני חבריו לא משו ממקומם ורק צפו במתרחש.
הוא נעמד על ברכיו וכאשר קרבתי את הסיגריה אל פניו הוא פער את פיו על מנת שאוכל לאפר את האפר שהצטבר בסיגריה שלי. המשכתי לעמוד כך, מעשנת ומאפרת אל פיו הפעור, נהנית ממבליטת העורק המפעם בצווארו, משריר הטרפז המוגדל שלו, מזרועותיו האימתניות שלא מעזות לזוז. מקרוב ובעירום הוא היה אף יותר ענק ממה שתיארתי. כיביתי את הסיגריה על לשונו הרטובה ועוד לפני שהספקתי לחשוב מה יעלה בגורלו של הבדל, שרבב יבגני את שפתיו ובלע אותו.
חגרתי על צווארו קולר עור עבה וחיברתי רצועה ללולאה שהותאמה לכך. על פטמותיו ענדתי מצבטים כסופים ועל איברו נעלתי כלובון מתכת תואם. הולכתי אותו על ארבע לכיוון המיטה הגדולה וקשרתי את הרצועה למוט ברזל שלמרגלותיה.
חזרתי לנקודה בה עמדתי וסימנתי ליאן להתקרב אליי. גם אותו הלבשתי באופן דומה, קולר עור, דק יותר מזה של יבגני, מצבטי פטמות מתכתיים וכלובון, הפעם מפלסטיק.
יורי היה האחרון וזכה לקולר זהה לזה של יאן, למצבטים מוזהבים ולכלובון פלסטיק שחור מעוטר בפסים מבריקים. את שניהם הולכתי לצידי המיטה וקשרתי אותם למוטות הברזל, כל אחד בצד אחר.
פשטתי את שמלתי ונותרתי בלבני התחרה השחורים שלי ובמגפיי הגבוהות. יש לי פטיש מטורף לעקבים, אני חושבת שאין דבר סקסי יותר לאשה מאשר נעלי עקב, בלי קשר למה שהיא לובשת, או לא לובשת..
נשכבתי על המיטה, שהתגלתה לא רק כגדולה, אלא גם כרכה ומזמינה, וסימנתי לשלושה שיתחילו לעסות את גופי.
המגע שלהם היה נעים. שלושה זוגות ידיים מלטפות אותי, נוגעות בי, ממששות אותי, מעסות את שריריי ומרפות אותי. הייתי רגועה ושלווה, חשה במגעם בכל חלק וחלק מגופי.
יבגני עיסה את כפות רגליי ונראה שהוא בהחלט יודע את העבודה. יאן ויורי היו עסוקים בהרפיית שאר גופי והם עבדו בתיאום מושלם, ידיים, זרועות, חזה, בטן, ירכיים..
התמכרתי לתחושה הנפלאה, כמו אלה באולימפוס המוקפת במלאכי שרת. המגע המשכר והליטופים עוררו אותי, חשתי צמאה לפורקן נוסף והחלטתי להפרד משאריות הבגדים התחתונים שעליי.
התרתי את רצועתו של יבגני ושלחתי אותו להביא ארבעה גביעים, בקבוק שמפניה וקערת תותים. הוא זינק ממקומו וכשקם ראיתי איך תפח איברו בתוך הכלובון הסוגר עליו.
המראה הדליק אותי והזדקפתי במיטה כדי לראות האם גם שני חבריו מגיבים בצורה דומה. הם לא אכזבו.
שלושה נהדרי מראה, כלואים בכלובונים הנועלים את איבריהם התפוחים. הרגשתי איך רמת הטסטוטרון מרקיעה שחקים ולחלוחית נקוותה בין רגליי.
יבגני שב ובידיו מגש ועליו המצרכים שנצטווה להביא. אמרתי לו שימזוג לכולנו שמפניה ויניח את המגש לידי. חילקתי בין כולנו את הכוסות הגבוהות והשקנו לחיים. כשסיימו השלושה לשתות, מזגתי לעצמי כוס נוספת והנחתי אותה על המגש, ליד קערת התותים.
קשרתי את יבגני בחזרה למקומו והוריתי לשלושתם להמשיך בעיסוי ולהוסיף לצד ידיהם גם את לשונם.
שלושתם ליטפו, עיסו וליקקו את גופי בתאווה, מענגים אותי ומביאים אותי לריגושים שטרם חוויתי כמותם. יורי היה הראשון שהעז להתקרב אל בין רגליי ולשונו החמה הביאה אותי לאורגזמה הראשונה.
יאן החליף אותו בטכניקה אוראלית משלו, מבלי שאיש מהם מפסיק ללטף וללקק את גופי.
יבגני ליקק ומצץ בעונג את כפות רגליי והאורגזמה השניה לא איחרה לבוא.
שמתי את ידיי על ראשם של יאן ויורי וקירבתי את שניהם אל איבר המין המגורה שלי. הם לא היססו ופצחו יחדיו בליקוק אוראלי, לשונותיהם מענגות אותי, נוגעות אחת בשניה, כאילו נועד הדגדגן שלי לחבר ביניהם לנשיקה. אורגזמה נוספת השתלטה על גופי רק למראה שני הגברתנים המלקקים אותי יחדיו.
דימיתי לעצמי איך נראה המחזה אילו צפה בו מישהו מהצד: שלושה ערפדים חטובים השותים את דמה של קורבנם, רק שהשלושה היו מסורסים וחסרי אונים, אזוקים בכלובונים נעולים. אורגזמה נוספת הרטיטה אותי ושלושת הערפדים שלי לא העזו להפסיק את עבודתם. הם היו מסורים להנאה הגופנית שלי לחלוטין וללא עוררין, מחליפים תפקידים, ודואגים שתמיד אחד או שניים מהם ימשיכו את הטיפול האוראלי, בזמן שהנותר או הנותרים יענגו את שאר חלקי גופי.
אני זוכרת ששמעתי קולות חנק בזמן שיבגני ליקק את איברי ונלחם ברצועה שהיתה קצרה מידי, אך יאן ויורי היו עסוקים בליקוק הפטמות שלי וליטוף גופי והניחו שיבגני ישרוד את המחדל.
אני לא יודעת כמה פעמים גמרתי, אני חושבת שאחרי עשרים אורגזמות הפסקתי לספור, אבל אני זוכרת היטב את ידו של יבגני שחדרה לה אליי ויחד עם עוד לשון או שתיים הביאה אותי לרצף אורגזמות מטורף הקרוי "מולטי", ושלאחריו היתה המיטה מוצפת ברטולין.
הסדרתי את נשימתי ולגמתי את השמפניה שלי, שכבר איבדה מתסיסותה, מאפשרת לשלושת המוסקטרים שלי לנוח. ציוץ ציפורי בוקר נשמע ברקע ותוך כדי הצתת סיגריה חיטטה ידי הרועדת ושלפה מבין הכריות את שלושת המפתחות הפותחים את מנעולי הכלובונים.
חילצתי את איבריהם שהיו נוקשים, תפוחים ואדומים ומעט נוזל דלף מהם מרוב גירוי. הוריתי להם לעלות על המיטה בעודם קשורים למוטותיה וליצור מעגל קטן.
במרכז המעגל האנושי הנחתי את קערת התותים, דגה תות עסיסי אחד לעצמי ומשאירה את היתר לגברתנים שלי.
"לא לאכול!", חייכתי בסיפוק, "עכשיו תורכם להגיע לאורגזמה, ואני רוצה לראות קצפת עשירה על התותים שלי!"
היתה זו הפעם הראשונה שהשלושה החליפו ביניהם מבטים. כן. הם הבינו נכון. איש איש אחזו באיבריהם, משפשפים במרץ ופולטים כמויות זרע על קערת התותים הטריים.
כשהיו התותים מכוסים בפליטתם הביטו עליי השלושה, לבושה כאילו מעולם לא ארע כאן דבר ומוכנה ליציאה.
החיוך שעל פניי התרחב למראה חוורונם של השלושה. "בתאבון!"
