ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מאלפת בסגנון חופשי

זו אני מתחת לשיטחיות של חוסר ההכרות
יפה מבחוץ ומבפנים, שולטת, גאה, שמחה, עצובה, אוהבת..... חברה טובה, נהגת שודים והכל קורה לי
לפני 14 שנים. 28 במרץ 2010 בשעה 5:37

לאחרונה התחלתי להסתובב קצת בעולם. בקטנה. בכל מקום כמה ימים, לפעמים רק סופ"ש, ובכל מקום חוויתי חוויות שלא תיארתי לעצמי שאחלום עליהן (או שבעצם רק חלמתי עליהן)..
סוף סוף התיישבתי לכתוב על האירועים מהחודש שעבר ובעטתי למחסום הכתיבה ישר בפנים!

בשנה שעברה, כשהייתי באוסטריה, התאכסנתי במלון מצויין, אך הוא נראה עלוב לעומת מלון היוקרה שניצב בגאווה לצידו. הייתי חייבת להציץ קצת ללובי המפואר, וכך קרה שבין גביע שמפניה תוסס לקערת תותים אדומים, הכרתי את ד"ר יאן ביברהאוזן.
יאן היה גבר גבוה, כבן 36, רחב כתפיים ובעל הליכה זקופה ואצילית. משפחתו היתה אחת המשפחות העשירות בוינה והוא עצמו ניהל כמה עסקי משפחה יחד עם כמה עסקים שפיתח בעצמו בתחומים מגוונים.
בלובי המלון היוקרתי שבו התאכסן הונחו ספות קטיפה רכות שהייתי חייבת לבדוק, ובעודי מצניחה את עכוזי לתוך אחת הספות, התיישב ד"ר ביברהאוזן בנונשלאנט על הספה שמולי. פתחנו בשיחה קלילה על מזג האויר ולאט לאט גלשנו לנושאים נוספים.
ד"ר ביברהאוזן נע בין אוסטריה לאוקראינה פעמיים בשנה בעקבות עסקיו ומידי פעם מבקר בצ'כיה, כשיש לו זמן. את צ'כיה הוא אוהב גם בגלל הנוף, אך בעיקר בזכות איזה מלון מסויים, כשעתיים מפראג.
שעתיים מפראג? הרהרתי לעצמי תוך כדי שיחה, אני יודעת מה יש שם... אבל לא יכול להיות שד"ר ביברהאוזן מתכוון למה שאני מתכוונת.. זה קצת מוזר שלכל מקום שאליו אני מגיעה פתאום צצים אנשי בדסמ, לא? הוא בטח מתכוון למקום אחר ולא ל- OWK...
"OWK?", שאל לפתע והעיר אותי מהרהוריי.
"מה?", עניתי בלי לחשוב.
"אמרת משהו על OWK. לא ידעתי שאת מכירה את המקום", חייך, ועיניו הבהירות נצצו כלפי.
חייכתי בחזרה. חיוך גדול ומלא שיניים, חיוך של מישהי שהבינה בפעם המליון שהעולם לא קטן, אלא שבני האדם המאכלסים אותו פשוט דומים.
הד"ר הבין מהחיוך המתרחב שלי בדיוק מה חולף בראשי ובלי להציץ בשעון היוקרה הנוצץ שלו, קם מהספה, שלף כרטיס ביקור מהודר וביקש שאתקשר אליו למחרת בערב.
בכל יום המחרת הרהרתי בו, מתלבטת האם ומתי להתקשר, סקרנית לגבי הטיפוס החדש שהכרתי. גם נאה, גם מרשים, גם אינטיליגנט, גם עשיר וגם מכיר את עולם השליטה.
בערב, בלי שעה ספציפית, נשכבתי על המיטה בחדרי ופשוט חייגתי את הספרות עד למשמע טון החיוג שאחריו נשמע קולו העמוק של הד"ר.
הוא הזמין אותי לאכול איתו ארוחת ערב במסעדה מצויינת שהוא מכיר ואני שמחתי שלא דחיתי את השיחה עד למה שאני מגדירה כ"ערב" אצלנו בארץ. תיארתי לעצמי ש"מסעדה שהוא מכיר" לבטח תהיה מסוג המסעדות אשר נדרש להגיע אליהן בלבוש רשמי ומיהרתי לנבור במזוודה שלי ולדוג מתוכה קומבינציית לבוש שתתאים לאירוע.
בשעה 20:00 כבר היינו בפתחה של מסעדת יוקרה בעלת שם עולמי שהתהדרה בעיצוב פיתוחי עץ מרשים ותאים מבודדים לסועדים המעדיפים פרטיות.
התיישבנו בתא רחב אך אינטימי, ובשעה שהמלצר המיומן מזג לנו יין פתיחה והניח לפנינו תפריטים, סיפר לי הד"ר על קשריו הטראנס-אטלנטיים עם אנשים מגוונים, אשר לכולם תחביב דומה: עולם השליטה.
"בחורף אסע לאוקראינה לרגל עסקים, כרגיל", אמר, "אך אני חושב שתשמחי להכיר שם מספר אנשים".
שתקתי וכדי לפצות על השתיקה לגמתי במרץ מגביע היין שלפני. אני? להכיר? באוקראינה? רגע... אוקראינה זה המקום הזה שממנו מגיעות כל הרוסיות היפות... המקום הזה שתמיד קר שם.. מה לי ולאוקראינה, לעזאזל? ועוד בחורף? הוא השתגע?..
"אנא התקשרי אליי אם תרצי להגיע", המשיך הד"ר בשלווה לנוכח הפלצות שאחזה בי.
ארוחת הערב היתה אחת הטעימות שאכלתי מימי, בעיקר מנת פילה הדג הסקנדינבי שהוכן בצריבה.. משהו שרק במקומות כאלה יודעים להכין. היה זה הערב האחרון שלי באוסטריה ובתום הערב דאגתי לרשום עבור הד"ר את כל פרטי ההתקשרות והמדיה בהם יוכל למצוא אותי. ליתר בטחון.

על החזרה לארץ לא אפרט... אבל על הטיסה לקייב אספר בהרחבה (תרתי משמע) בפוסט הבא :)

לפני 14 שנים. 28 בפברואר 2010 בשעה 22:18

http://www.youtube.com/watch?v=Qg_aSTVV4S4

לפני 14 שנים. 22 בפברואר 2010 בשעה 1:15

והפעם ריגלתי קצת בקייב.
עיר מדהימה ויש אומרים שאף יפה יותר מפאריס.
בקרוב אסיים את כל הסידורים שלי ואשב לכתוב את כל הקורות אותי בעיר המושלגת בעולם :)

לפני 14 שנים. 8 בפברואר 2010 בשעה 3:47

לקחתי את עצמי לטיול קטן בחו"ל.
יום-יומיים בכל מדינה, רק כדי לשנות אוירה ולחדש מאגרים.
אחד האתרים בהם ביקרתי היתה העיר שלא נגמרת, אמסטרדם.
נכון. בנאלי. מי לא מכיר? מי לא היה שם? כולם.
בחרתי לשים דגש דווקא על העיר הזו, שבה מוזיאון סקס בלתי רגיל, מוזיאון סאדו, כל-בו ענק של אביזרי מין המתפרש על שלוש קומות...
אבל הסיפור שלי לא קרה באף אחד מהאתרים המיניים הללו.
הסיפור שלי קרה דווקא במרפסת ביתו של מיגל, אזרח ישראלי המתגורר בפאתי אמסטרדם.
את מיגל פגשתי באחת המסיבות אליה הלכתי עם לימור, חברתי. זו לא הייתה מסיבה כמו בארץ.. זו הייתה מסיבה ענקית, נכחו בה קרוב לאלפיים איש ולא הכרתי אף נפש חיה, למעט חברתי השיכורה למחצה.
כשיצאנו החוצה 'לנשום אויר', מבושמות מאלכוהול איכותי, נתקלנו בגבר מרשים שעמד בכניסה ונשען על משקוף. הזרוע העצומה שלו חובקת את ראשו והוא נשען בנונשלאנט על משקוף העץ, עיניו הכחולות בוהות למרחק ואפו הקטן מורם כמו בהתרסה.
אין סיכוי שאני אתקל באף פורנוגרפי כזה ולא אפעל בנידון. מבט זריז בכיוונה של לימור לימד שגם היא כבר חשבה על כמה מהלכים מעניינים.
התקרבנו לבחור ולפני שלימור החליטה באיזה משפט לפתוח, ציעפתי מבט ושאלתי אותו "ווטס יור ניים?" פשוט. ככה.
הוא השיב ששמו מיגל, והיה משהו זר במבטא שלו.
"אוף... איך התעייפתי", התמתחתי על מקומי וחיכיתי שיזהה את המילים העבריות.
"איפה אתן מתאחסנות?", מיגל הפתיע בעברית רהוטה משל עצמו.
אמרנו לו את שם המלון, וגילינו שהדירה שלו נמצאת ממש מול המלון, בצד היקר ובעל הנוף המדהים ביותר שיש לאמסטרדם להציע.
אחרי שהחלפנו כמה מילים אותן הנימוס מחייב, עלינו על מונית ונסענו לביתו של מיגל.
הבית היה מדהים, מרווח, מעוצב להפליא ובעל מרפסת ענקית שהשקיפה על כל העיר וטמנה בפינתה בריכה עגולה ומוארת.
בלי לחשוב פעמיים פשטנו לימור ואני את בגדי המסיבה וקפצנו למימיה הנעימים של הבריכה המחוממת, צוחקות בקול.
מיגל עשה סיבוב קצר בתוך הבית וחזר עם צלחת גבינות, מעט תותים ושלוש כוסות יין אדום. הוא התיישב לידינו, משכשך רגליו בבריכה ומחייך אלינו.
"אתה תמיד נשאר עם בגדים בבריכה?", שאלתי בחיוך ומיגל מיהר להוריד את החולצה הצמודה שלו ולהשאר עם פלג גוף עליון של אל יווני ותחתון צמוד, שבישר לנו שהילד הזה בהחלט גדול.
הוא קפץ קפיצה קלילה לתוך המים, בלי להשפריץ יותר מידי, וחיכה שלימור ואני נתחיל את הפארטיה.
אהבתי את הסבלנות האירופאית שלו, למרות שלמעשה היה ישראלי לכל דבר, אבל משהו בו היה אחר. הוא היה נינוח, לא לחוץ לסקס, רגוע ויותר מהכל, הוא דיבר איתנו כמו עם בני אדם. הוא שאל, התעניין, הקשיב, צחק במקומות הנכונים והשמיע בדיחות משל עצמו. ממש לא התל אביבי הטיפוסי.
כך צריך גבר להתנהג, חלפה מחשבה בראשי, מחשבה שעוררה מליון מחשבות אחרות על איך ראוי גבר להיות.
שחיתי אליו וחיבקתי את גבו הרחב והלח, מעבירה יד אל קדמת צווארו. לימור התקרבה אף היא והניחה שלל ידיים משלה על גופו האלוהי.
דחפתי את זרועי כלפיי מטה מעל כתפו, דבר שחייב את מיגל להכנס עוד ועוד לתוך המים, עד שפניו היו שקועות כמעט לגמרי במי הבריכה.
הוא הבין את הרמז, עלה מעט מעל לפני המים, לקח מלוא ראותיו אויר וצלל אל בין רגלינו, פולט בועות אויר קטנות ונעימות.
לגמתי מגביע היין בזמן שמיגל עלה לשאוף מעט אויר ולצלול חזרה אל בין רגליי. לימור זזה קצת הצידה והושיטה יד גם היא אל היין המתקתק.
הרגשתי שאני על סף פורקן והצמדתי את רגליי סביב צווארו של מיגל, שפרפר במים בלהט. הייתה לו סיבולת לב-ריאה מצויינת של שחיין אולימפי, משום שלמרות הפירפורים, הוא לא ניסה להתרומם אל פני המים. הייתי גאה בו כמו בילד קטן שהצליח לקרוא את המילה הראשונה שלו.
שחררתי אותו מאחיזתי ואפשרתי לו לנשום מעט, תוך שאני מסירה את התחתונים הצמודים שלו מעליו, וחושפת ישבן שרירי וחטוב, שרק העלה בי מחשבות זימה נוספות.
לימור החליטה שמיצינו את הבריכה וגררה את עצמה מחוץ למים, תוך שהיא מעבירה יד על זרועו של מיגל, כמו מסמנת לו לבוא אחריה.
הנחתי את כוס היין ויצאתי גם אני מהמים. מיגל מיהר לקרב אלינו מגבות לבנות ורכות עם רקמה מוזהבת ולימור חייכה חיוך רחב.
נכנסנו לסלון, תרות בעינינו אחר אביזרים באמצעותם נוכל לאלתר משהו. לא מצאנו מזור והחלטנו לפלוש אל שאר החדרים בחיפוש אחר רעיונות מקוריים לסשן.
באמבטיה מצאתי בקבוק שמן, מעט אטבי כביסה, קונדומים, סכיני גילוח ומי פה. בחדר השינה מצאתי זוג נעלי ספורט, צעיף קשמיר אפור וקולב פלסטיק עבה וצהוב. בפרוזדור היו מונחים מספר פסלונים על עמודים משיש לבן. בחרתי פסלון אבן בצורת אישה, אספתי את כל השלל וסידרתי אותו בצורה יפה על המיטה.
מיגל נכנס לחדר השינה המרווח והתיישב, מגבת למותניו, על כסא בורדו מרופד.
לימור התחילה לפרום את השרוכים מנעלי ההתעמלות ואני סימנתי למיגל שיעמוד מולי במערומיו. מיגל ציית בשתיקה, בעיניו מבט מסוקרן ומחוייך.
הבנתי שהוא לא בלתי מנוסה וקרצתי ללימור. את הקולב הצהוב הנחתי על איבר מינו, שהיה גדול יותר אפילו ממה שזכרתי שראיתי בבריכה, ובאמצעות אחד השרוכים הידקתי בין הקולב לאיבר.
עם השרוך השני קשרתי את הפסלון והצמדתי לקולב. כעת הייתה לנו משקולת מאולתרת ושתינו פרצנו בצחוק מסופק.
פיזרתי על גופו החטוב אטבי כביסה, אחד על כל פטמה, אחד על כל אשך, וכמה נוספים שפוזרו באופן רנדומאלי על כל חלקיו העסיסיים של מיגל.
לימור משכה את אחוריו בשמן העיסוי ואני נישקתי את שפתיו החושניות והטעימות. את ידיו העברתי אל מאחורי גבו ולימור עטפה אותן בצעיף הרך, מהדקת בקשירה מבלי לשים לב שהיא מורחת שמן על צעיף כל כך יקר.
הוריתי למיגל לעמוד על ברכיו והוא עשה כמצוותי, מטלטל את הפסלון שמכביד על אשכיו ולא מתלונן.
לימור שלפה קונדום בודד מתוך אריזתו, עטפה באמצעותו את ידיתו של סכין הגילוח והגישה לי אותה, לא לפני שפירקה ממנה את התער.
הידית המקונדמת מצאה את דרכה לתוך פי הטבעת של מיגל, שנראה מופתע ומתענג גם יחד.
חייכתי לעצמי חיוך קטן, גאה בעצמי ובלימור על כושר האילתור הבלתי נלאה שלנו, והשכבתי את מיגל על גבו במרכז השטיח של חדר השינה העצום שלו.
התער, שמצא עצמו מיותם עד כה, זכה לשימוש מעניין כשהעברתי אותו על עורו השזוף של הקורבן יפה התואר שלנו. עורו היה די חלק, אך פלומות זעירות בבטנו התחתונה ומעל איבר מינו שיוועו למגע הסכין החדה.
לא נזקקנו לקצף גילוח או ג'ל. הפרסומות הפכו את המוצרים הללו למוערכים יתר על המידה. הסתפקתי בשמן שבהק על העור השזוף, ואט-אט הוסרו כל שערות ערוותו של מיגל. לא פסחתי גם על אשכיו, מתעלמת מהמבט החרד שלו.
העברתי על גופו מגבת לחה שאספה את השיערות הקטנות הפזורות ומשכתי אותו בשכבה נוספת של שמן ריחני.
מאז הקשר הזוגי האחרון שלי, פיתחתי חסך אוראלי שנבע ממחסור רציני באיברי מין ראויים, והחלטתי שהפעם הגיע הזמן לפצות על החסך.
כמו תמיד, לא יכולתי פשוט לגשת לאיבר המרשים שלו ולטעום אותו כמו כל בחורה נורמאלית אחרת. לא. לא אני. הייתי חייבת להפוך את טעימת הסולו שלי למשהו יותר מעניין. יותר... פיקאנטי.
שלחתי יד ארוכה ומגששת למיטה הגדולה, נוגעת במצעים רכים, תרה אחר חפץ מסויים.
לימור התישבה על פניו של מיגל, לא מסייעת לי במציאת האביזר המבוקש, ואפילו לא שואלת מה אני מחפשת שם בכזה מרץ.
קולות היניקה והאנחות שהשמיעה לימור קטעו את מחשבותיי וגרמו לי לזנוח את החיפושים ולהביט בה כמהופנטת בעת שריקדה על פניו של מיגל יותר ויותר מהר, מגיעה לפורקן בעיניים עצומות, מתעלמת מקיומנו. האורגזמה שלה היתה כל כך חזקה וזרזיף ברטולין השפריץ ושטף את פניו של מיגל, שרק ליקק את שפתיו לאחר שפסק הרטט שאחז בלימור.
ניעורתי וקמתי על רגליי. ניגשתי למיטה, מצאתי את הבקבוק הסורר, אותו חיפשתי, וחזרתי לרבוץ ליד איברו של מיגל. לבקבוק הירקרק היתה פיה רחבה ופקק בסגירת לחיצה, כנראה על מנת להרחיק מהישג ידם של ילדים.
הנחתי את הבקבוק לידי, על השטיח, אך החלטתי שטרם הגיע זמן השימוש בו.
האורגזמה שחוויתי בבריכה עדיין פיעמה בי והגמירה המחרמנת של לימור רק העצימה בי תחושת תיאבון. גופי כבר יבש ממי הבריכה, אך בין רגליי בערה רטיבות חמה. התישבתי על איברו המכובד של מיגל, נעה קדימה ואחורה, מתחככת בו ומרגישה אותו ממלא אותי.
ידי נעו בפראות על גופו המדהים, מסלקות אטבים אקראיים שהשאירו סימנים אדמדמים, או שאולי היו אלה סימני ציפורניי?
רכנתי אליו, נושכת את פטמותיו, נוגסת בעורו החלק והעסיסי מבלי להפסיק את הרכיבה הפרועה, מלקקת את שרירי החזה והזרועות המפותחים שלו, נעה במרץ שלא היה מבייש ספורטאי מצטיין, מתנשפת וגוהרת מעליו כבתוך טריפ עד לאורגזמה נוטפת ורוטטת שגרמה לי להרגיש כאילו לא רק איבר מיני הגיע לסיפוק, אלא כל תא מתאי גופי.
התרסקתי על גופו העצום כשהוא עדיין בתוכי, מתנשפת ומזיעה. נראה כי ידיו הקשורות מאחורי גבו גורמות לו לאי נוחות ואולי אף לכאב, אך הדבר האחרון שרציתי לעשות הוא לשחרר אותו.
לאחר שנשימתי הוסדרה פחות או יותר, קמתי מעליו, מותירה שלולית קטנה על איברו וביטנו, התיישבתי על כסא הבורדו והצתתי סיגריה.
לימור הציתה אף היא סיגריה ושתינו התעלמנו לחלוטין ממיגל, שניסה להשתחרר מהצעיף שכבל אותו.
"חכה", ספק-אמרתי-ספק-ציוויתי והוא הפסיק לזוז.
נתתי לעצמי עשר דקות של מנוחה. נראה שלימור כבר עייפה, אבל זה לא הפריע לי בתוכניותיי.
התיישבתי שוב ליד איברו של מיגל, הפעם עם תכנית ברורה להשתמש באותו בקבוק ירקרק. פתחתי את פקק הבטחון והצמדתי את הפיה לאיברו שעדיין היה תפוח וזקור.
מעט נוזל ירקרק נשפך על גופו וטפטף על השטיח, אבל הצלחתי להפוך את הבקבוק כך שהפיה שלו תבלע את כל חלציו.
ברגע הראשון מיגל חש רק בקרירותו של הנוזל, אך כעבור מספר שניות התחיל לחוש תחושה של חום מעט צורב.
השארתי את הבקבוק מספר שניות נוספות על איברו, מקשיבה לקול גניחותיו המיוסרות. גניחות שחלקן הנאה, חלקן הפתעה וחלקן כאב קל.
הרמתי את הבקבוק וחילצתי את איברו, שהפך אדום, מתוכו.
עכשיו הגיע הזמן לספק חסכים, צחקקתי לעצמי. נזכרתי בכל הפעמים שסבתא שלי הביאה לי שוקולד טעים או סוכריה ואמרה לי לעצום עיניים ולפתוח פה גדול. תמיד ידעתי שהשילוב הזה של עיניים עצומות ופה פעור יוביל אותי להנאה, לריגוש, לטעם טוב, לטעם חריף, לטעם שחדר לתוך איבר מינו של מיגל ועשה בו כשפים, שיגע אותו בחדוות שילובם של הנאה עם כאב... טעמם של מי פה.

http://www.supertv.co.il/miguel/dynamic.asp?cid=35360

לפני 14 שנים. 29 בדצמבר 2009 בשעה 12:25

זה התחיל בראיון עבודה לפני זמן מסויים. הבוס צעיר, רציני, נראה שהוא יודע מה הוא רוצה, השותפים נחמדים, העבודה די קלה, השכר סביר, השעות גמישות.. נראה כמו מקום שיכול להתאים לי.
אני מגדירה את עצמי כ"עוברת ראיונות סדרתית", וזה אומר שהתקבלתי לעוד כמה מקומות באותו יום, אבל הרגשתי שהמקום הזה נועד לי. אולי היה זה המבט התכלכל בעיניו של הבוס, אולי התנאים ואולי הכל יחד.
עוד באותו יום קיבלתי צלצול טלפון שבישר לי שהתקבלתי, כרגיל, והחלטנו שאתחיל לעבוד בתחילת השבוע שלאחר מכן.
ביום ראשון הגעתי לעבודה, ארגנתי את השולחן שלי והתחלתי להתאמן על התוכנה הדי פשוטה של הנהלת החשבונות.
הבוס היה די מופתע כאשר כעבור שעתיים כבר שלטתי היטב בתוכנה ואף הספקתי להזין לתוכה את כל החשבוניות שהמתינו לי בערימה גדולה.
"מחר נסדר כאן את כל הערימה הזו", חייכתי אליו והצבעתי על ערימה גדולה נוספת שנשכחה בפינת השולחן מאז שהעובדת הקודמת עזבה.
הבוס היה מרוצה והציע לי לאכול משהו יחד איתו. עניתי לו שאשמח ושלחתי אותו לטייל בקניון עזריאלי ולחפש משהו טעים. "כשתגיע, תראה מה יש שם לאכול ותתקשר אליי", ספק אמרתי ספק ציוויתי.
הבוס שב עם ארוחה גדולה בהרבה ממה שביקשתי, ובמן התנצלות מלמל "לא ידעתי בדיוק איזה סלטים את אוהבת, אז הבאתי הכל".
הבטתי בו והדבר היחיד שאמרתי היה "השולחן שלי מלוכלך".
"אין בעיה", זיק ניעור בעיניו והוא מיהר למטבח, להביא סקוצ' מסובן, מים ונייר. במשך 10 דקות הוא קירצף את השולחן שלי, הרים את מסך המחשב, המקלדת, טריי הניירות ושאר פריטים משרדיים עד שהשולחן הבריק באור יקרות. לאחר מכן, סידר נייר עבה על השולחן, במקום מפה, והניח את האוכל בצורה מסודרת.
"אני יכול להיות אחלה מלצר", חייך, ואני ידעתי שהוא צודק בדיוק כמו שידעתי שמכאן אין דרך חזרה.
למחרת, שלחתי אותו שוב לאתר מזון ולנקות את שולחני וכאשר שאלתי אותו כמה מגיע לו בעבור האוכל שהוא קונה לי, השיב "רק טיפ למלצר"...
ביום השלישי, כאשר הופעתי לעבודה בצהרי היום, בלי להתחשב בשעות המקובלות, נכנסתי למשרד וראיתי את הבוס גולש בפייסבוק וצופה בתמונות של אחת השולטות המוכרות.
זיהיתי את התמונה. זו חברה שמגיעה למסיבות הקהילה ואני בקשר טוב איתה.
תיארתי לעצמי שאם הוא צפה בתמונות שלה, לבטח ראה גם את התמונות שלי. הנחתי את תיק היד שלי ועלעלתי בכמה מסמכים, מאפשרת לו לסגור את דף האינטרנט במהירות "מבלי שאשים לב"..
בימים שלאחר מכן ניסה הבוס שלי לגשש בזהירות בכיווני. זה התחיל ב"את מוכרת לי מאיפה שהוא חוץ מהעבודה", המשיך ב"את טיפוס מאוד דומיננטי", וכלה ב"הכל חייב להיות לפי החליל שלך".
לא עשיתי לו את החיים לנוחים יותר ולא דיברתי בכלל על הבדסמ. להפך. בכל פעם שהבוס ניסה לגשש, השבתי לו תשובות דיפלומטיות הקשורות לתחומי העבודה, נותנת לו להתבשל במיץ של עצמו.
התחלתי להשאיר לו פתקים עם הוראות ומשימות על המחשב במשרד שפעם היה שלו, וכעת הפך למשרדי, והקפדתי לבדוק האם מילא אחריהן.
קבעתי תאריכים מדוייקים לפעילויות חשבונאיות של המשרד על פי ראות עיני, החלטתי למי ומתי נוציא שיקים, וקבעתי את שעות העבודה החדשות שלי, בהתאם ללוז שלי.
התחלתי להגיע לעבודה עם הכלב שלי, שקיבל כסא משל עצמו על מנת שלא ישב על הרצפה, דבר שאילץ את הבוס שלי לעמוד או להסתפק בכסא דהוי ובלוי שעמד בפינת החדר.
בשבוע שעבר החלטתי שמכיוון שאני עובדת זריזה ויעילה מאוד, אין טעם שאופיע לעבודה באופן תדיר, ובהחלט ניתן להסתפק ביום או יומיים בהם ארכז את כל החומר. גם כך כאב לי הגב והודעתי לבוס שלי שאני נשארת בבית. ביום שלאחר מכן הוא שלח לי מסרון בזו הלשון: "לא דיברנו מזמן.. אני מקווה שאת מרגישה טוב וממש מתגעגע לראות אותך".
השבתי לו בהודעה שאינה אומרת כלום והוא לא אכזב כשענה: "רציתי לבוא לבקר את החולה.. אבל את "קשה להשגה".. מתי אפשר לקבוע איתך פגישה? "
עניתי לו לשאני גמישה ומצידי ניתן להפגש עוד היום. הוא כתב במענה: "רצוי מאוד! אגב, באיזו שעה ובאיזה מקום ואיזה נשק להביא איתי... המפקדת!?"
גיחכתי לעצמי בסיפוק ומיהרתי לתקתק באצבעותיי את התשובה: "חח.. אני גמישה. ובקשר לנשק, אתה יכול להשאיר אותו למקרים מסוכנים יותר. אני מצויידת במספיק נשקים ".
הבוס האמיץ שלי לקח סיכון וענה: "אני מקווה שהם אצלך ביד.. כי אני בדרך אלייך ותוכלי לנסות אותם עליי. איך אני מגיע?"
הסברתי לו איך מגיעים לביתי והוא הבטיח להתייצב בתוך חצי שעה.
כעבור שעה נשמעה נקישה בדלת. תכננתי להעניש את הבוס על האיחור, אך שלוש שקיות בצבצו מאחורי גבו והבנתי שהוא עצר בדרך לקנות כמה דברים. החלטתי לעכב את מתן העונש עד לבדיקת תוכן השקיות.
הבוס שלי היה מאוד ישיר כאשר הודיע לי שקנה לי הפתעות ושאל אם יש ברשותי כיסוי עיניים. כיסיתי את עיניו ומיהרתי לנבור בשקיות. חיטוט מהיר העלה כי בשקית אחת הונח לו בייבידול שחור עם תחתון תואם שנקנה ברשת יוקרתית, בשקית השנייה היו שני נרות שלא התכוונתי להשתמש בהם ובשקית השלישית חיכו לי מספר נוזלי סיכה וקונדומים, בדיוק הדברים שתמיד נגמרים לי כאשר אני מעניקה טיפולים אנאליים..
הפשטתי את הבוס קשור העיניים שלי וכפתתי את ידיו מאחורי גבו.
הוא היה רזה ובהיר עור, וניכר כי הוא לא מאותם אנשים שהולכים לים. גם לא בלילה.
התחלתי לשחק בפטמות שלו, להצליף בישבנו עם שוט הזנבות שלי ומידי פעם להכות את איברו שבחר להעמד בזוית מאוד משעשעת. שלפתי שרוך שחור מאוסף השרוכים הנצחי שלי וקשרתי את איברו אבל משהו לא היה בסדר. הקשירה היתה רופפת מידי, למרות שהידקתי את השרוך. הצצתי לעבר מקור התקלה והבחנתי כי לבוס שלי חסר אשך!
בוס נשלט חד-ביצתי.. גיכחתי לעצמי וליפפתי את השרוך בצורה שונה הפעם.
הביצה היחידה שלו סירבה להקשר כראוי והיה צורך להתיר את כל הקשר ולהתחיל מחדש. "יש לך ביצה בעייתית", אמרתי בטון ביקורתי. "כמו שאת רואה", ניסה הבוס להסביר, "יש לי רק אחת".
"כן!", השבתי, "זו האחת הבעייתית!"
הצלחתי סוף סוף להתגבר על התקלה הבלתי צפויה והמשכתי להתעלל בגופו הצנום של מי שאמור לשלם לי את המשכורת. השכבתי אותו על בטנו והגבהתי את ישבנו, מתלבטת מה כדאי לדחוף לו לשם. הוא נראה לי עדין ולכן נפל הפור על הבאט-פלאג הקטן, ליתר בטחון.
ציפיתי את הפלאג בקונדום ומשכתי אותו בחומר סיכה סמיך, תוך כדי הכנה של פי הטבעת החיוור שנמצא מולי. הפלאג נכנס ביתר קלות למרבה ההפתעה, וכאשר אמרתי לו שאם הייתי יודעת הייתי משתמשת בארטילריה הכבדה השיב לי הבוס "את יכולה להחליף לציוד הכבד".
צחקתי בקול ושלפתי את הפלאג מתוכו, מחטטת בתיק הציוד ובוחרת בדילדו ענק שלבטח יורגש.
הסרתי את כיסוי העיניים שלו ונעצתי לתוך עיניו מבט תוך כדי דחיפת הדילדו לעכוזו. כצפוי, עיניו כמעט יצאו מחוריהן, פניו האדימו וקולות חנק נפלטו מגרונו.
"בקשר לעבודה", כחכחתי בגרוני ולפני שהספקתי להמשיך הוא קטע אותי "בואי נדבר על עבודה בעבודה, אנחנו עכשיו בבית".
"בדיוק!", חייכתי אליו במתיקות, "אנחנו בבית ולכן נדבר על עבודה מהבית. אני רוצה לעבוד מהבית מעכשיו!"
"כן...", הוא עדיין ניסה להיות "בוס", אבל שנינו ידענו שאני מחזיקה אותו מהביצים, תרתי משמע..
אחזתי באשך שלו ומעכתי אותו, מביטה בנוקשות בעיניו, מצפה למילים שהגיעו בדיוק בזמן: "כן.. גם אני חשבתי על זה.. את יכולה לעבוד מהבית".
לקחתי משולחן הסלון שלי נר עגול שהודלק מבעוד מועד והתחלתי לטפטף על גבו שעווה במקומות שונים. הוא קיפץ בכל פעם שחלב רותח נחת והותיר אחריו נקודה לבנה ומוצקה שנדבקה לעור.
"שלא תהיה לי כוויה", מלמל בשקט ואני מיהרתי להרגיע אותו ולומר לו שזה רק כואב אבל לא משאיר סימן. זו כנראה היתה הפעם הראשונה שהוא חווה את מגעה של שעווה רותחת על גופו..
מבלי לחלוץ את מגפיי הורדתי את המכנס הארוך שלי ונותרתי עם מכנסון קצרצר לגופי. סובבתי את הבוס המשופד שלי על גבו מלא השעווה והתיישבתי על פניו בנוחות. "תריח!" ציוויתי, והוא ציית.
התרתי את ידיו שכבר הפכו לסגולות מהקשירה החזקה והכרחתי אותו לאונן מולי כשישבני עדיין מונח על פניו.
האיבר המצחיק שלו, שקודם נטה מעט שמאלה, התיישר והתחיל לקבל נטייה לצד ימין, כאילו מנסה לחפות על המחסור הבולט באשכים.
הפסקתי אותו קצת לפני שגמר והשחלתי את ראשו מתחת למכנסון שלי, נותנת לו ללקק אותי ומקפידה שלא יהיה לו יותר מידי אויר.
הייתי בטוחה, משום מה, שהוא ידע לרדת כמו שצריך, אבל נראה שמרוב התלהבות הוא התחיל להתפרע וללקק הכל, חוץ ממה שצריך...
אחזתי בראשו בנוקשות וכיוונתי אותו לנקודה שמענגת אותי. הוא היה די קשה הבנה וניסה לזוז, אבל בתנוחה בה היינו לא ממש היה לו סיכוי. הוא היה שבוי שלי ונסיונות ההתחמקות שלו הפכו את כל העניין למאתגר יותר ולמספק יותר. הוא נראה כמו דג שהוצא ממימיו, מפרפר ומנסה לנשום, מוציא את לשונו לכל עבר, מתפתל, יונק אותי ושותה את מיציי.
כעבור דקות בודדות גמרתי לתוך פיו והחזרתי את ידו לאיברו הדולף מבלי לקום ממנו.
הוא אחז באיבר המפותל שלו ותוך כמה שניות גמר בהתנשפות.
קמתי ממנו, מאפשרת לו לנשום כמו שצריך. הבוס ביקש להתקלח ובמחווה של נדיבות הסכמתי וכיוונתי אותו למקלחת, מציידת אותו במגבת.
הוא סיים להתקלח, התלבש ופנה לשוב לעבודה. אני, כמובן, נשארתי בבית.
למחרת הגעתי למשרד, כרגיל בשעות הצהריים, יחד עם הכלב שלי, שטיפס על הכסא שלו בעצלתיים ולא הסכים לקום גם כשהבוס נכנס למשרד עם לקוח חדש.

לפני 14 שנים. 22 בדצמבר 2009 בשעה 8:41

אף אחד לא יאמין לי כשאני אספר את זה...
אז ממש ברגעים אלו זה קורה!!!

לפני 14 שנים. 16 בדצמבר 2009 בשעה 2:25

תודה לך, איש מיוחד.
תודה על המילים שכתבת לי, על הפרגון, על המחמאות, על היכולת שלך לראות מבעד לענני הבדסמ גם את מה שרשום בין השורות.
אלו היו מילותיך אליי, והן נצורות עימי:

"אהבתי את הבהירות של הפרופיל שלך
את המודעות המבוטאת בו
את היושרה
טוב הטעם
והחוכמה
הרבה נתינה יש בו
ורוחב לב ענק
והמון המון יופי.
אהבתי את התמונות שלך,
את יופייך
והאישיות שקורנת מהן.

אין בי שמץ מהנשלט,
ולכן קבלי את דברי כפשוטם,
אני לא מתחיל איתך,
ולא מחפש חוויה
מכול העושר הרב שיש בך.

רק רציתי לחלוק איתך
את החוויה שלי לקרוא אותך
ולהביט בך.

יום טוב לך אישה יפה
"

לפני 14 שנים. 11 בדצמבר 2009 בשעה 16:58

אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות...
מעדיפה לצחוק, כמובן.
מישהו חמד לו לצון והחליט שאני אשה ניו-יורקית, בת 35 שמחפשת "שוגר דדי"...
אותו מישהו החליט על דעת עצמו לפרסם את תמונותיי באתר חו"לניקי וכפי הנראה לעשות איזה שהוא רווח על חשבוני.
זה הלינק לאתר ול"פרופיל" השקרי שאמור להיות שלי...
http://www.collarme.com/Michelle351
אז למען הסר ספק: אני לא ניו יורקית, אני הרבה יותר צעירה מהרשום ואת שמי לא רושמים באנגלית עם האות E...
אנשים חולי נפש! ממש משעמם לכם, הא? מה הפואנטה? אני מציגה את תמונותיי באופן ציבורי מכיוון שאני לא מתביישת במי שאני ובמה שאני. אי אפשר לסחוט אותי, כיוון שאפילו אמא שלי יודעת על נטייתי הבדסמית.
אין לי שום בעיה לספר לכל מי שדוחף את האף שלו שאני שולטת, ומי שמוכן לרדת לעומקם של דברים מבין גם מהיכן זה נובע ומה הגישה שלי בענין (לא. לא שנאת גברים, לא נקמת הטרקטורים ולא אי שיוון או איזו שהיא "אפליה מתקנת"...)
אבל ללכת ולפרסם את התמונות שלי באתרים הזויים כמישהי שמחפשת תומך בניו יורק?
ועוד לחשוב שזה לא יגיע אליי בסופו של דבר??
מה נסגר אתכם, אנשים??
אין לכם חיים משל עצמכם?!
לכו תקנו פודל, לכו תתנדבו בעמותת "לתת", לכו להדליק נרות חנוכה, לכו לעשות סקס שיכניס לכם קצת עניין בחיים.. לכו קיבינימאט!

לפני 14 שנים. 4 בדצמבר 2009 בשעה 19:44

חשבתי שזה מצחיק

http://www.youtube.com/watch?v=uWFVpUo6EMM

לפני 14 שנים. 22 בנובמבר 2009 בשעה 13:46

לאחר שבחנתי לעומקם של דברים את יכולתו המופלאה של האדם לשכוח שהוא מצוי במערכת יחסים לנוכח אשה סקסית בשטח, הוחלט שאני ואמילי לא חברות ולא אויבות. אנחנו תיקו.
התיקו לא ארך זמן רב, שכן נוצר קשר בינינו ופצחנו בחברות שתחילתה היתה, איך לא, ברכילות דשנה על צ'יפ.
הסתבר שאמילי וצ'יפ הכירו לפני מספר שנים והיא סיפרה שהם היו בני זוג ושהוא נהג לשקר לה באופן קבוע. ממנו שמעתי גרסה קצת שונה על טיב היחסים שלהם והשכלתי לשלב ולהצליב את המידע עד לקבלת תמונה מציאותית ומהימנה.
יום אחד, הציעה לי אמילי לערוך מפגש משולש. אני, היא וצ'יפ. כמובן שצ'יפ לא היה אמור לדעת מה מתרחש עד לרגע האמת.
היא קבעה איתו פגישה במלונית זולה וסיפרה לו שפגשה זוג שמעוניין בחילופי זוגות. כמובן שצ'יפ הסכים מיד בלי לשאול שאלות מיותרות.. לא הוחלפו תמונות, אפילו לא שיחת טלפון קצרה בינו לבין "הזוג".
החדר הוזמן לשלוש שעות בדיוק, והקפדנו לוודא שיש אורחים ממתינים מיד אחרינו.
הגעתי לכתובת שנקבעה באיחור מדוייק של חצי שעה, על מנת לתת לאמילי את הזמן 'לחמם את האוירה'. הודעתי לה על בואי והיא כסתה את עיניו בטענה ש"רק הבחורה הגיעה והיא קצת ביישנית". את דלת החדר השאירה פתוחה מעט.
האור שבקע ממרקע הטלויזיה היה האור היחיד בחדר, והעלטה יצרה אוירה מסתורית שהגבירה את המוטיבציה שלי.
צ'יפ היה שרוע על המיטה, שעדיין הייתה מסודרת, הכיסוי על עיניו מונע ממנו לראות אותי וידיו מנסות להסית את הבד מפניו. נכנסתי פנימה והתיישבתי עליו, שולחת רגליים ארוכות ומסונדלות בעקב גבוה אל פניו המכוסות, מניחה את ידיו על ירכיי ומתנועעת בחושניות. הוא לא זיהה.
הבושם הקבוע שלי הוחלף בבושם אחר והקפדתי לא לומר אף מילה, על מנת שלא יזהה את קולי.
אמילי צחקה ואמרה לו "אמרתי לך שהיא בקטע", כשהיא מתכוונת לקטע הבדסמי, כמובן.
שני בקבוקי בירה ריקים וכוס אלכוהול מלאה עד חציה צפו בי בסקרנות מהשידה ושמחתי שהספקתי לשתות את ה"באד אפל" הקבוע שלי בטרם נכנסתי לחדר.
המשכתי לנוע מעליו עוד כמה דקות ארוכות, ואז הוחלט שהגיע הזמן לראות את הבעת פניו – ההבעה שתכריע את גורלו.
הסטתי באחת את הבד מעיניו וראיתי איך אישוניו מסתגלים לאור החלש שבחדר. לרגע אחד הוא הפסיק לנשום, הרגע שבו חדרה לתודעתו הנוכחות שלי, ובלי משים קיפצה ידו אל חזהו, כאילו אוחז בליבו.
הפתעתו היתה גמורה ומחמיאה.
צ'יפ לא היה בטוח אם הוא סיים בזה הרגע את הערב שלו, או שמא הערב שלו רק התחיל... הוא נותר קפוא על משכבו, שמח למראה פניי וחושש לקראת הבאות.
אמילי תקעה תגליל טבק בפיו ונישקה אותי בלהט. צ'יפ היה המום.
התיישבתי בנוחות במרכזה של המיטה, שואפת מהסיגריה שהעביר אליי צ'יפ ומחייכת. הייתי שלווה מעל למשוער. עיניו של צ'יפ נדדו במרץ ביני לבין אמילי לבין הסיגריה המועברת, וחוזר חלילה. הוא היה נבוך, ומבוכתו העצימה את שלטוני ואת עליצותה של אמילי.
הטלפון הנייד של צ'יפ היה הצליל היחיד שנשמע ברקע ואמילי ואני החלפנו מבטים, מצחקקות בנינו.
"מה קרה?", שאלתי בעוקצנות, "קבעת עם עוד מישהי?"
צ'יפ מיהר לענות לנייד הטורדני שלו ולפי תגובותיו הבנו שחברו יוחאי על הקו. הוא גמגם משהו על ערב בלתי צפוי, על יכולתן של נשים לדעת הכל ועל כך שהוא לא ממש בטוח אם הוא אמור לקום וללכת עכשיו או שאולי צפויות לו הפתעות... 'הפתעות'.. המילה התגלגלה במוחי ועיני פגשו את עיניה של אמילי בהבעה זדונית.
"אולי תזמין אותו", גיחכנו ונעצנו בו מבט קצר סבלנות.
צ'יפ חייך במבוכה, לא בטוח אם ההצעה שלנו הייתה רצינית או שאנחנו משתעשעות על חשבונו.
"סיים את השיחה!", פקדתי והתחלתי לנוע בחוסר סבלנות על מקומי במרכז המיטה. צ'יפ הבין שלא כדאי להרגיז אותי וניתק, מקווה שמהירות הפעולה תזכה אותו בניקוד חיובי.
הבגדים שנותרו על גופו הוסרו בקלות ובמהירות ושרוך עור עבה נקשר על אשכיו ועל איברו.
תוך כדי שאני מעשנת את הסיגריה שלי, חילצתי את רגליי מתוך המכנסון הצמוד שלי ושלחתי בדחיפת יד גסה את ראשו של צ'יפ אל בין רגליי.
מבלי להביע מחאה או להתנגד, התחיל לענג אותי לעיניה הצופות של אמילי, מתעלם מקיומה ומקיומי. עסוק בעינוג נטו, כאילו מחפש לפצות על זמן אבוד.
הבטתי בו, עמוק בין רגליי, מציית לי באופן מוחלט. זו הפעם הראשונה בה לא הרגשתי אף טיפת רגש כלפיי אדם. לא חיבה, לא כעס, לא אמפתיה, לא עלבון, לא אהבה ולא שנאה. הרגשתי רק את מגע לשונו המוכרת, לשונו שלעיתים מחמיא לה להיות בין רגליי יותר מאשר לשמשו לשקריו החלקלקים.
מעכתי את הסיגריה שלי לתוך המאפרה והתמכרתי ללשונו החמה, נוגעת באמילי ביד אחת ואוחזת בראשו של צ'יפ ביד השניה. "כולם כאן בשביל לענג אותי", חלפה מחשבה בראשי כשאורגזמה פילחה את גופי.

העברנו את צ'יפ למרכז המיטה כשהוא רכון על ברכיו ורגליי מונחות על ראשו. אמילי שלפה שוט שהוכן מבעוד מועד והתחילה להצליף בישבנו במרץ. הוא לא פצה פה. נראה שהוא מתלבט אם להענש על חטאי עבר או להתמכר לשלטון הנשי הזוגי שנכפה עליו במפתיע.
אמילי כילתה את כוחותיה על ישבנו ואני הידקתי את לפיתת רגליי סביב צווארו הרחב, דוקרת אותו מידי פעם בעקביי הגבוהים.
סיגריה נוספת הוצתה ועימה גם התשוקה. לא מיצינו. עדיין.
הפכתי את צ'יפ על גבו והתחלתי להצליף באיברו הכפות. אמילי צפתה בעניין במתרחש ואני החלטתי להיות יצירתית וקשרתי את האיבר הזקור קשירה נוספת באמצעות רצועות העור הארוכות של השוט. ליפפתי את הרצועות סביב הפין המרוגש וסביב האשכים ויצרתי ממוט האחיזה של השוט משקולת שמשכה את כל החבילה.
המשקולת המאולתרת הפכה למוט הילוכים בידי, בעזרתו כיוונתי את איבריו המוצנעים של צ'יפ לאן שחפצתי. הכאב היה רב, אך תשוקתו הבוערת גברה על הכאב.
שיחקתי באיבריו להנאתי, צופה בפניו המתעוותים עם כל שינוי זוית של ראש השוט שנע בקלילות בידי.
"שלא תגמור בטעות", איימה אמילי בקולה וחייכה לעברי. היו לה תכניות נוספות בנוגע לאיברו והיא לא התכוונה לוותר עליהן.
בקבוק הבירה הריק והמשועמם התעורר לחיים כאשר ציפינו אותו בקונדום והחדרנו אותו לעומקו של פי הטבעת של צ'יפ, מתענגות לנוכח הכאב האיטי שאנו מסבות לו.
הצצתי בשעון הפלאפון. לא נותר זמן רב עד למועד פינוי החדר.
סימנתי לאמילי שזה הזמן לבצע את זממה והיא מיהרה להתיישב על איברו הדואב והנפוח של צ'יפ.
הוא פלבל בעיניו וניכר כי היא מרוצה מהסיטואציה. מידי פעם שלחתי יד ארוכת אצבעות לעבר אשכיו, ממוללת אותם וצובטת אותם קלות, מונעת ממנו לגמור. אמילי הגיעה לפורקנה וקמה מעל סבך רצועות העור שעדיין הקיף את איברו של צ'יפ.
היא התיישבה לצידי, מציתה סיגריה נוספת בשרשרת הסיגריות המוצתות והציצה בשעונה. שלוש השעות תמו וטרם נקשו על דלת החדר. 'מה עושים?', שאל מבטה ואני הרמתי גבות במקום למשוך בכתפיי.
לא הייתה לנו שום כוונה לתת לצ'יפ לגמור. אנחנו כאן בשבילנו ולא בשבילו.
"נראה לי שצריך לפנות את החדר", אמרה אמילי בקול גבוה וחייכה לעברי.
"מה, כבר?", שאל צ'יפ מבלי להסתיר את האכזבה, "אולי נבקש מהם להאריך את זמן השהות..?"
בדיוק כשעמדתי להשיב לו נשמעה נקישה על הדלת. "לפנות, בבקשה", נשמע קול רוסי עמוק מהעבר השני.
"רואה?", שאלה אמילי "צריך לפנות את החדר".
"אפשר להשאר ולשלם תוספת?", צעק צ'יפ לעבר הדלת הסגורה.
"לא." השיב הקול, "צריך לפנות חדר. יש אנשים מחכים!"
"אולי נעבור לחדר אחר?", הציע צ'יפ רעיון מקורי נוסף. החלפתי מבטים עם אמילי ופה אחד השבנו "כן!"
ברור היה לשתינו שאנחנו לא עומדות לעבור לשום חדר אחר ושהפארטיה שלנו הגיעה לקיצה. לקחנו מה שרצינו, הוכחנו לצ'יפ שהוא לא כל כך חכם כמו שהוא חשב והשארנו אותו במלוא אונו וחרמנותו. העבודה הסתיימה.
"צריך להתלבש כדי לעבור חדר", ציינתי ביובש תוך שאני משתחלת בחזרה למכנסון שלי ואוספת את חפציי. אמילי חיפשה פריט לבוש משל עצמה ותחבה אותו לתוך תיק הצד שלה.
הדלקנו את האור בחדר והסתכלנו איך צ'יפ מאתר את בגדיו הפזורים. "אני לא מוצא את הגרב שלי", אמר ושתינו הצצנו מתחת למיטה, רק כדי לראות שהרצפה עדיין נמצאת שם.
"טוב", נאנחה אמילי, "תמשיך לחפש, אנחנו יוצאות לרכל קצת. כשתמצא את הגרב תגיע לקבלה וניקח חדר נוסף".
יצאנו מהחדר, חלפנו על פני דלפק הקבלה והחשנו צעדינו לכיוון הרחוב. פנינו לרכב של אמילי, מותירות את צ'יפ לחפש את הגרב שלו, מקווה שככל שימצא אותה מהר, כך יגיע מהר יותר לחדר החדש ולהמשך החגיגה המשולשת איתנו.
אמילי חיטטה בתיקה והוציאה ממנו את הסלולארי שלה. "הי יוחאי", כתבה מסרון קצר, "רוצה לבוא אלינו? מיכל ואמילי".
"עכשיו הוא גם לא יוכל לשקר ליוחאי", אמרה. "הוא לא יוכל להגיד לו שחגג עם שתינו כי יוחאי יודע שאנחנו לא איתו".
"מעניין אם הוא עדיין מחפש את הגרב שלו..", חייכתי אליה, אך במקום תשובה שלפה אמילי גרב משומשת ושחורה מתיקה והאיצה את רכבה.