אני בטוחה שהסיפור הקטן שלכבודו הפוסט מופיע בעוד פוסט עבר כלשהו אבל לא זוכרת באיזה.
סבתא שלי הייתה בן אדם מדהים. אני מבטיחה לעצמי כל כמה זמן שבהזדמנות אכתוב את סיפור החיים שלה, כי הוא באמת מדהים, וכדאי שאזדרז כי היא נפטרה לפני כמה שנים ואם אמשיך למרוח את הזמן בסוף אשכח פרטים. אבל זה סיפור מאד ארוך ומסועף, זה לא לעכשיו.
האם יש מישהו מהדור שלה שהסיפור שלו לא ממש מדהים? היא נולדה בשנת 1921. יש מישהו שהיה שם לראות את מלחמת העולם ואין לו סיפור מדהים לספר? מישהו ששרד את מצור לנינגרד והוא לא שיעור היסטוריה מהלך? כל המאה העשרים הייתה טירוף. כל מזרח אירופה היה טירוף. בחטיבת הביניים הוטל עלי לכתוב עבודה על משפט הרופאים (ברה"מ, 1953). כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לשבת מולה, להקשיב ולכתוב. קראתי קצת רקע כמובן בשביל העובדות היבשות, אבל הייתה לי עדה. היא אפילו הייתה רופאה בעצמה. סיפרה לי על האווירה במדינה, על האווירה בקהילה המקצועית, על הסימנים המוקדמים. יצא מרתק. מעניין איפה זה. בזמנו שמרתי אותה כי המורה כתבה עליה מחמאות כלשהן. היום הייתי מתה לקרוא אותה שוב כי אלה המילים של סבתא. הזכרונות שלה. הפרשנות שלה.
אבל כשאני אומרת "בן אדם מדהים" אני מדברת על האישיות שלה. היא האדם הכי טוב שראיתי אי פעם. זוכרים מבית הספר את הסיפור "תהילה" של עגנון? כזה. אם לא הייתי מכירה אותה ומתחנכת על ברכיה לא הייתי מאמינה שהיא אמיתית. אם הייתי שומעת מישהו מדבר כמו שאני מדברת עליה, הייתי אומרת - גוזמא, אידאליזציה, קטיף דובדבנים.
אבל לא. טוב לב עצום שקשה להאמין שהוא אמיתי. אופטימיות עצומה ששום טרגדיה לא יכולה לשבור. חריצות ואמינות וכנות ואכפתיות אמיתית מטובתם של כל האחרים. כל התכונות הטובות שניתן להעלות על הדעת. אין תכונה טובה אחת שאני יכולה לחשוב עליה שלא התבטאה בה. אינטליגנציה, ספונטניות, קיום הבטחות, חוש הומור, ראיה של מורכבות, כיפית במסיבות, תושיה, אפילו כתיבת שירה. המעלה היחידה שהיא לא הצטיינה בה הייתה קרצוף סירים. היא ניקתה אותם אחרי השימוש, אבל אף פעם לא קירצפה היטב את הצד החיצוני. כשהנכדה שלה שאלה למה אצל הדודה הסירים תמיד מבריקים גם מבחוץ, היא ענתה לה - מי שלא לומדת ולא עובדת ולא יוצרת - יש לה זמן להבריק תחתיות של סירים.
(או משהו כזה. לא אני הנכדה. שמעתי את הסיפור מאמא).
אז הדבר הראשון שסבתא שלי לימדה אותי על פמיניזם, הוא שעושים את מה שאפשר במסגרת הנסיבות הקיימות. מנסות להיות כמה שיותר טובות בעולם מאד פגום. אבל לא זה הסיפור הקטן והמשמעותי. הסיפור המשמעותי יותר עצוב.
גם סבא שלי, בעלה, היה בן אדם מיוחד. גם על כך בפעם אחרת. והוא אהב אותה. אבל הוא היה יליד 1921 והוא חשב שזה תפקידה להגיש לו שלוש ארוחות ביום. שניהם היו רופאים ושניהם היו בכירים בהתמחות שלהם. הוא אהב אותה כי היא חכמה, וכיפית, ומעניינת, ומשקיעה בדברים החשובים בחיים (השכלה, אהבה, ריקודים, מעשים טובים) יותר מאשר בדברים פחות חשובים (אופנה, אגו, כסף, תחרות). הם הרחיבו זה לזו אופקים, הם כתבו מאמרים וגם ספרות יפה, הצילו חיים, רקדו, שרו, הרצו, התנדבו בקהילה, צחקו, גידלו ילדים חכמים וטובי לב. Power couple. הם אפילו היו יפים. באמת, רואים בתמונות. מידי יום הוא הלך הביתה בהפסקת הצהריים שלו, ישב אל השולחן וחיכה שהיא תגיש לו מרק, סלט, מנה עיקרית, תוספת וקינוח.
מידי יום היא הלכה הביתה בהפסקת הצהריים שלו ובישלה.
אבל סבא לא היה טוב כמו סבתא. היו לו יותר כשרונות - הוא גילף בעץ, כתב מאמרים אקדמיים, הוסיף תאורה לדברים סתם לכיף, המציא כלים, קיים חוג לנוער שוחר מדע, צייר, וגם עשה תואר במשפטים איכשהו (גם לזה יש סיפור נחמד). אבל הוא היה בן אדם פחות טוב. לא רע, אני מניחה, אבל לא טוב כמוה. בעיני, עיני נכדה, הוא היה טוב מאד. בעיניים אובייטיביות, אפשר לזקוף לזכותו כמה וכמה מעשים טובים. הוא יצר מכשיר שייעל עבודה של חובשים קרביים, השתמשו בזה קצת בצבא הרוסי - זה בטוח דבר טוב לעשות. הנוער שוחר מדע היה בהתנדבות, זה כבר בפנסיה. כל הזמן התנדב במשהו. בית חולים סיעודי, עמותת וטרנים, אני סוטה מהנושא.
כמו הרבה אנשים מצליחים, הוא היה גם יהיר, וחסר התחשבות, ואגוצנטרי. הוא כל הזמן דיבר על כמה שהוא אוהב את אשתו, אהב להגיד שהיא גם המאהבת וגם החברה הכי טובה שלו, זה היה חמוד. לי, ילידת 1985, קצת מוזר כל כך לאהוב מישהי ולא לחשוב שזה לא כזה קריטי, לקבל ארוחת צהריים חמה מידי יום, כשהאשה שאמורה להגיש אותה עובדת באותו נפח משרה כמוך באותו מקצוע כמוך, ויוצאת מהעבודה באמצע היום בשביל לשרת אותך. אבל אני מניחה שכולנו עושים דברים שנולדנו לתוכם ולא טרחנו להטיל בהם ספק. במיוחד כשזה נוח לנו.
אשתו עבדה במשרה וחצי, תחזקה את הבית והבישולים והנקיונות לגמרי לבד, תפרה לעצמה את הבגדים ובלילות תיקנה גרביים. ובברה"מ של שנות החמישים כל זה קרה בלי רכב פרטי ובלי מכונת כביסה. והוא מעולם לא נקף אצבע לעזור לה. היו עוד כמה דברים שסבתא סיפרה לי. לא אלימות, אבל קשיחות, אטימות, חוסר התחשבות. רק בערוב ימיה גילתה לי שהסבא המרהיב שלי התאכזר אליה בצעירותם. היא אמרה לי פעם,
"ידעתי שהוא אדם קשה. ידעתי שיהיה לי קשה איתו. כשהתחלנו לחיות יחד, מאד מהר ראיתי את הסימנים". אני כבר לא זוכרת את הניסוח. אמרה שהיא הבינה כמעט מיד. אולי אפילו אמרה שהצטערה שלא עזבה אותו קודם.
שאלתי אותה למה היא לא עזבה כשרצתה. היא ענתה לי "לא היה לי לאן ללכת".
בתודעה שלי, ילידת 1985, זה משפט מגוחך לגמרי. מה זאת אומרת, אין לאן ללכת? עוד אין לכם ילדים. את פאקינג רופאה. את יפה, חכמה, אמיצה, יצירתית, אנשים אוהבים אותך, את יודעת לטפל בעצמך ויכולה לפרנס את עצמך ממקצוע מוערך שנחוץ תמיד. מה המשפט הזה אמור להביע בכלל?
היא הסבירה את הנסיבות. את שיטת רישום המגורים בברה"מ. את המצב מסביב, את הסטליניזם. והבנתי. באמת הבנתי. אבל גם חשבתי שזה גם עניין תודעתי. והיא הסכימה איתי. וזה שניהם. זה עולם שיוצר את התודעה. זה העולם, שאובייקטיבית קשוח לנשים, שמלמד נשים להיות תלויות בגברים, שגורם להן לשכוח שזה לא חייב להיות ככה.
היא הייתה יכולה להיות נערת פוסטר של פמיניזם ליברלי. יפה, עליזה, מקפצת בנעלי עקב בני 13 סנטימטרים בין ילדים לקריירה מרשימה.
ומאמינה, או יודעת, קשה לומר - שהיא לא יכולה לשרוד בעולם בלי בעלה.
וזה מה שסבתא שלי לימדה אותי על פמיניזם: שאנחנו זקוקות לו. כמו אויר לנשימה. ובדחיפות.
