בעיקר שצריך אותו. יותר ממה שחשבתי.
אחד הדברים הנפלאים שפגשתי באינטרנט הוא AMA. כמו "סליחה על השאלה" הנפלא, אבל יותר חופשי. למדתי דרכו על דברים שבלעדיו יכולתי רק להרהר בהם. יש דברים ששום תיאוריה לא מסבירה יותר טוב מאשר לדבר עם האנשים שחיים את זה. דברים שאי אפשר באמת להבין, או באמת להתייחס אליהם ברציונליות, מבלי לשמוע את העדות ממקור ראשון.
AMA בפייסבוק היה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מבינה משהו על אוטיזם. קראתי עליו, שמעתי עליו, ראיתי ייצוגים שלו במדיה, פגשתי ילדה אוטיסטית אחת. הבנתי את ההסברים, אבל תמיד היו בינינו זכוכיות. רק כשמישהי באה ואמרה - היי, אני חיה את זה, תשאלו אותי. רק כשהיא ענתה בכנות ופתיחות ורצון טוב על מגוון של שאלות שונות ומשונות, רק אז הצלחתי קצת להבין, מה זה בעצם. כשיכולתי לשאול את השאלות שלי, לא רק שאלות (טובות ככל שיהיו) שבחר העורך של "כאן". כשקראתי שאלות משונות של אחרים, שבעצמי לא הייתי חושבת עליהן, ואת התשובות המרתקות שגילו לי דברים שלא ידעתי לחפש.
אחרי זה גיליתי שיש עוד הרבה שיתופים, ואתמול מצאתי ערוץ יוטוב מצויין.
לפעמים פמיניסטיות מנסות לשכנע גברים להיות בשקט במרחבים פמיניסטיים. הם בדרך כלל נעלבים, כי הם לא מבינים למה זה טוב. הם חושבים שכל העניין הוא לפצות על השתקת נשים על ידי השתקת גברים. אולי יש מי שאכן נהנית מזה, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שאי אפשר להבין בעיות של נשים מבלי להקשיב לנשים. ומאד קשה להקשיב כשמדברים. בשביל להקשיב בתשומת לב ומאד להשתדל להבין, צריך קודם כל לשתוק. קודם כל להקשיב, ולהקשיב, ולהקשיב. ואז, לאט ובעדינות, לשאול שאלות. ואז שוב להקשיב. רק ככה אפשר להבין חוויה של אדם ששונה מאיתנו. להקשיב לו. לשמוע את החוויות שלו. להיחשף למגוון של חוויות.
אולי בגלל זה נשים נוטות יותר להצטיין בתקשורת בינאישית. כי אנחנו לומדות להקשיב. לומדות ללמוד את השטח לפני שקופצות. לא כי אבולוציה, סתם שובניזם רגיל ומשעמם. אנחנו נולדות לתוך עולם שנוטה להשתיק אותנו, ואחת הדרכים להתמודד עם זה היא לעשות שיעורי בית. להקשיב היטב, להבין את העמדות של כולם, להביא תימוכין, להתכונן הכי טוב שאפשר בשביל שכשסוף סוף אפתח את הפה - אהיה ערוכה לכל התנגדות.
מי שלא יודעת על מה אני מדברת, אולי לא הזדמן לה להיות האשה היחידה בישיבת הנהלה. מומלץ, זו חוויה מאד לימודית.
כשאני שומעת אוטיסטיות (לא אוטיסטים. עוד דבר שלא ידעתי - עד כמה זה נוטה להתבטא שונה בגברים לעומת נשים) מדברות על החוויה שלהן אני מוצאת את עצמי מזדהה עם הרבה יותר דברים ממה שציפיתי. כל מיני דברים קטנים שחשבתי שהם סתם חלק לא נוח באופי שלי, ומסתבר שהם מאד נפוצים אצל אוטיסטים. דברים שאף פעם אף אחד ששיתפתי אותו לא הזדהה איתם, וכשאני מקשיבה לאוטיסטים מדברים אז יש הזדהות גורפת.
אבל אני לא חושבת שאני אוטיסטית. הייתי יודעת, לא? מישהו היה חושד, לא? יש בחיי כמה וכמה אנשים שבטוח היו חושדים, ובראשם אמא שלי. וגם אין לי, בתכלס, קושי משמעותי לתקשר עם אנשים. כלומר, יש כל מיני דברים, שפיתחתי מנגנוני התמודדות איתם, אבל... טוב, זה לא חשוב. ברור שאין לי איזה משהו גדול שדורש אבחנה משנת חיים. הגעתי לגיל 35 בלי שום אבחונים אז אני מניחה שאפשר להמשיך ככה.
אחת הביקורות על שיטת ABA היא שהיא מתמקדת בללמד ילדים להתנהג "כאילו" הם "נורמליים" ושיש בזה משהו דורסני. במקום שבן אדם יהיה עצמו וילמד להשתלב בחברה בתור עצמו, הוא לומד להשתלב על ידי חיקוי התנהגות שנחשבת נורמלית ודיכוי של הצרכים שלו. להבדיל, זה מזכיר לי את תופעת מלכת הדבורים: אחת הדרכים להתמודד עם תקרות זכוכית היא "להפוך לגבר". כלומר, לאמץ התנהגויות שלמראית עין הן "גבריות" ומזוהות עם הצלחה: תחרותיות, תוקפנות, חוסר חמלה וכו' (חשוב - אני לא טוענת שאלה תכונות גבריות או מועילות, אלא רק שקיימת סטיגמה כזאת). התופעה הייתה נפוצה יותר לפני כ-10-20 שנה, כשהיו פחות מנהלות בעולם והרבה מנהלות בכירות היו הסנונית הראשונה בארגון. אשה שרצתה להשתלב בהנהלה בכירה, ניסתה לחקות את ההתנהגות, להפוך לאחת מהחבר'ה. לא דיברה על המשפחה שלה, לא חשפה רגשות, לא הודתה בטעויות... ניסתה לגרום לאנשים שהיא תופסת כמצליחים לתפוס אותה כ"אחת משלהם". להיתפס כ"לא אשה רגילה" כדי לחמוק מהסנקציות המושתות על נשים. ובדרך ויתרה על עצמה. הדחיקה חלקים באישיות שלה שלא התאימו לתבנית.
שוב, לא מקיף את כל הנשים. רק תופעה אחת. זה גרר גם גל של ביקורת על "הפיכת האשה לגבר" ופיתוח שיח על איך אפשר להשתלב בעולם גברי מבלי בהכרח לאמץ נורמות התנהגות גבריות.
(לא התלהבתי מכל הדיונים האלה, למען האמת. כל החלוקה הזאת לתכונות גבריות ונשיות נראית לי טרחנית. אשה לא יכולה להיות תחרותית ודורסנית סתם כי זה האופי שלה? גבר לא יכול להיות אמפתי סתם כי זה האופי שלו? בואו נתקדם. אבל היי, אני מדברת פה על משהו שלמיטב הבנתי היה בשיאו בשנות התשעים).
כרגיל, הפוסט הזה הוא לא מה שהתכוונתי. רציתי לכתוב משהו על תסמיני האוטיזם שמצאתי בעצמי ועל איך שזה גורם לי להרגיש.
אני לא חושבת שזה גילוי דרמטי. כולנו יכולים למצוא נקודות השקה כלשהן בינינו לבין חוויות שבגדול זרות לנו. רוב הדברים שמסומנים בעולמנו כאנומליה הם בעצם דבר נורמלי לגמרי, רק על טורבו. תחשבו נגיד על הפרעה דו קוטבית. מי לא הרגיש אף פעם שאין לו כח לצאת מהמיטה? מי לא הרגיש אף פעם שהוא עף על כנפי האגו של עצמו? אבל זה שאנחנו מבינים עצב ושמחה לא אומר שאנחנו חווים הפרעה נפשית, מן הסתם.
בכוונה אמרתי אנומליה ולא "הפרעה" כי לא כל מה שלא נורמלי הוא גם לא בסדר. התרגלנו לומר "לא נורמלי" על דברים שלא מוצאים חן בעינינו, אבל גם הכשרון של מ.ק. אשר הוא לא נורמלי. בעצם, זה אפילו לא חייב להיות אנומלי. כל דבר שאנחנו לא חלק ממנו, אפשר למצוא נקודה כלשהי להזדהות איתה.
אבל זה רגע קצת מוזר, הרגע הזה שאתה מוצא את עצמך בתוך חוויה של מישהו אחר. לא תמיד זה מוזר, אבל זה מוזר כשזה קורה עם דברים שהתרגלת לא למצוא אף פעם.
לזהות בעצמי תופעה שמזוהה עם אוטיזם לא הופך אותי לאוטיסטית, לא יותר מאשר לחשוב שמילה קוניס מהממת הופך אותי ללסבית.
אבל לפעמים אנחנו יודעים משהו על עצמנו, שנדמה לנו שהוא רק שלנו, ולא תמיד אנחנו יודעים אפילו להסביר אותו לעצמנו, ואז זה מאד נוגע ללב לגלות שלא, שיש לך מליון אחים לחוויה. זה מרגש גם עם שטויות. נגיד, לפגוש מישהו שאוהב את הלהקה ההיא שחשבת שאף אחד לא מכיר מלבדך.
אז לאחרונה שמעתי קצת שיתופי חוויות של אוטיסטיות וזה גרם לי לזהות משהו בתוך עצמי שעד כה לא ידעתי לסמן, ורציתי לכתוב על זה, אבל אז ראיתי את הכותרת מהפוסט הקודם בסדרה וחשבתי לעצמי, איך שהכל קשור. כי הבחורה המקסימה שצפיתי בוילוג שלה אתמול דיברה גם על זה - איך שאוטיסטיות הרבה פעמים מאובחנות בגיל מאוחר, או שמקבלות מלא אבחנות שגויות לפני שמגיעות לאבחנה של אוטיזם, כי רוב הפרוטוקולים מבוססים על גברים/בנים.
ותוך כדי כתיבה גם הבנתי שהשיעור שלי קצת שונה מהשיעור שחשבתי שקיבלתי. וזה נהיה פחות חשוב לכתוב מה בדיוק הנקודות שמצאתי. אני אכתוב על זה מתישהו, אבל כרגע זה לא חלק מהשיעור.
אז הנה מה שפייסבוק לימד אותי על פמיניזם: שכדי להבין את העולם, חייבים לדבר איתו. ולכן הפרדה מגדרית לעולם לא תוביל להרמוניה.
