לפני שעלינו לארץ, אבא שלי היה ראש מחלקה בבית חולים. הוא היה מאד אהוב ומוערך, על כולם - הבוסים, האחיות, המטופלים. מאד הצטערו כשהוא עזב, ואיפשרו לו למנות את המחליף שלו. הוא בחר מחליפה. שאלתי אותו לפני כמה ימים למה בחר דווקא בה. האם היא הייתה הסגנית שלו? הוא משך בכתפיו וענה - היא הייתה הכי טובה.
ביקשתי שיפרט. "לא היו לי שום סגנים. היה אותי והיו עוד רופאים שעבדו איתי, וכשהתפטרתי ביקשו ממני לבחור יורש. היה אחד שראה בעצמו מועמד מוביל, אבל הוא לא היה מקצועי מספיק. לובה הייתה הרופאה הכי טובה בצוות, חכמה ומקצועית, והיא הייתה בן אדם טוב וישר שאכפת לו מחיי אדם. היא עלתה על כולם בכל המדדים ולא הייתה לי שום התלבטות לגבי זה שהיא הכי מתאימה להיות הבכירה". השנה הייתה 1989 או 90'.
האם אבא שלי פמיניסט? אם נשאל אותו הוא ימשוך בכתפיו ויאמר שלא, או שיאמר "איך וייס... אני לא חושב שאשתי היא הרכוש שלי, אבל אני אוהב את זה שהיא תמיד משתדלת להיראות יפה".
כל השיח הזה לא מעניין אותו במיוחד. כשהיה צעיר היה לו אכפת מפוליטיקה. היום אכפת לו רק מהמשפחה שלו. לגיטימי, בגילו. אבל אני חושבת שגם אז, הנושא לא עניין אותו יותר מידי. היו לו דברים אחרים לדאוג בגללם, והשובניזם בברית המועצות היה די מתחת לשטיח באותה תקופה. לא דיברו על זה הרבה כמו שאנחנו עכשיו.
אני אומרת כל פעם שאנחנו נורא צריכים פמיניזם, אבל אבא שלי לימד אותי גם שאנחנו לא באמת צריכים אותו. כלומר, הוא לא תכלית לעצמו. בעולם שבו כל המנהלים תמיד ממנים את מי שהכי מתאים לתפקיד, ולעולם לא את מי שיותר חבר שלהם או יותר מתאים לשבלונה - לא צריך פמיניזם.
זה קצת מזכיר לי את הדיונים על מצעד הגאווה, השמרנים אומרים "אבל למה צריך מצעד? תעשו מה שאתם רוצים, למה צריך לערוך מצעד קולני ברחבי העיר?" והתשובה היא תמיד - אם לא הייתה אפליה, לא היה מצעד. פשוט אף אחד לא היה חושב על זה.
(כנראה שמישהו היה חושב על "מצעד האהבה" וכנראה שזאת הייתה עיריית תל אביב, אבל כל הוייב היה אחר).
אבא שלי לא פמיניסט גדול, הוא פשוט בן אדם סבבה וגם די חכם, מהאנשים האלה שנוטים לראות מבעד לבולשיט. לא ב"עובדים עליכם בעיניים! שערוריה!" אלא ב"אה, ברור שזה ככה, ברצינות חשבת שלא?". הוא לא חושב על פמיניזם. וגם לא על שובניזם. מתעלם משניהם. פשוט מובן לו מאליו שאנשים הם אנשים ושזה לא טוב להיות דוש. באופן הכי לא לוחמני שאפשר. המחשבה הזאת, לדכא את מי ששונה ממנו, פשוט מלכתחילה לא עוברת לו בראש. כשדיברנו בארוחת שישי על החקיקה ההומופובית שיש עכשיו ברוסיה, עלה גם הקמפיין "משפחה זה אבא ואמא" והוא זרק הערה שזה קמפיין דוחה, ואז אמר - גם אני חושב שמשפחה זה אבא ואמא. אני פשוט לא מרגיש צורך שכולם יחשבו כמוני או ירגישו כמוני. אני לא מעלה בדעתי איך אפשר להתאהב בגבר, אבל אם מישהו כבר התאהב - באיזה קטע זה מצדיק לפגוע בו? זה שאני לא מבין את זה או לא מזדהה עם זה לא אומר שהם חייבים לי דין וחשבון וזה בטח ובטח לא אומר שזה לגיטימי לגדף אותם על שלטי חוצות או לחוקק חוקים ששמים אנשים בכלא רק על זה שהם קיימים".
וכשהוא היה צריך למנות מנהלת מחלקה, לא היה לו קשה לזהות את הרופאה הכי טובה. זה לא השפיע עליו שהיא אשה, זה לא היה אישיו בכלל. הוא לא חשב על זה שכדאי למנות אשה כי נראות ותיקון וכל זה. הוא פשוט נהג במקצועיות בסיסית.
ואני שומעת אנשים אומרים שאפליה מתקנת זה גרוע וצריך פשוט תמיד לבחור את האדם הכי מתאים, וזה נשמע טוב בתיאוריה, אבל כשלא חושבים על זה אז אנשים עושים את מה שיוצא להם טבעי. וכשמציגים לאנשים כמה אופציות, הם נוטים לבחור באחת מאלה שנמצאות מול העיניים שלהם.
אז זה נורא כיף לי להלל ולשבח את אבא שלי שהוא כזה איש מעולה, אבל אני גם ריאלית ואני מבינה שמעולה ככל שיהיה, הוא לא היה יכול לראות את הפוטנציאל הניהולי בעמיתה שלו אם הוא לא היה חי בברית המועצות והיה מוקף כל חייו ברופאות, מהנדסות, מנהלות ופועלות. הוא היה חושב, באופן טבעי ובלי לשים לב, שהבחור השני יותר מתאים ממנה. הוא לא היה חושב "כי היא אשה", אבל תחושת הבטן שלו הייתה אומרת לו שהיא לא תהיה מנהלת טובה.
ואולי לא. זה אותו האיש שאמר לאשתו הטריה שניסתה לכרכר סביבו "את לא צריכה לשרת אותי, התחתנתי כי חיפשתי אהבה ושותפות ולא כי חיפשתי משרתת. אני ילד גדול ויודע לנקות אחרי עצמי". זה גם אותו האיש שאמר לאשתו הטריה שבניגוד למה שנדמה לה, בברית המועצות אין זכויות אדם ולטובת הילדים חייבים לעוף משם. זה גם אותו האיש שקנה ספרים בשוק השחור כשהמדינה הוציאה את הספרות היפה הכי יפה אל מחוץ לחוק ואסף בוטלגים של ויסוצקי. אולי גם בתנאים אחרים הוא היה רואה את המציאות כפי שהיא.
אבל זה גם אותו האיש שניסה להסביר לי שאמור להיות אכפת לי מאיפור כי זו נטיה מולדת של נשים.
אז הנה מה שאבא שלי לימד אותי על פמיניזם: שלפעמים, באמת "לא כל הגברים". אבל גם שלא להיות דוש לא תמיד מספיק. כשהעולם בסדר, כשאין עוול מזעזע, זה לגמרי לגמרי מספיק. כשאף אחד לא מנסה לשים אנשים בכלא רק על זה שהם קיימים, כולם יכולים להיות עם כמה דעות קדומות שבא להם וזה לא נורא. אבל המציאות סביבנו היא כזאת שהרבה מנסים. ומגיע הרגע שצריך לקום ולומר "זה לא טוב, מה שהולך פה. אין פה זכויות אדם" ולשבור את הכלים.
