התחלתי לכתוב איזה משהו נורא עמוק על תקשורת וירטואלית,
אבל אולי בסך הכל לב העניין הוא הקושי להפנים שלא מדברים אלינו.
כלומר, אני נכנסת לפורום או בלוג ורואה שם שאלה שמנוסחת בגוף שני. אני מבינה שברגעים אלו יש עוד אנשים בעולם שמתסכלים על אותה השאלה - אבל אני לא רואה אותם. אני לבד בחדר. אני, הלפטופ, שאלה על המסך, והתשובה שכבר מתגבשת לה בראש אוטומטית, אי אפשר לעצור את זה, זה כמו קריאת שלטי חוצות או הידבקות בשיר מהרדיו.
אז אני לבד, שאלה בגוף שני, ויש לי תשובה. אלפי שנות אבולוציה לימדו את הגוף שלי להבין מזה שהשלב הבא הוא לפתוח את הפה ולענות על השאלה. לא רק שזה לגיטימי לענות - זה הכרחי. זה לא מנומס, להתעלם כשמדברים אליך.
וזה לא מובן מאליו, לנער רגע את הראש ולהזכיר לעצמי - אני לא חייבת לענות. הוא לא באמת מדבר אלי. הוא לא רק שלא יודע שאני פה עכשיו, הוא אפילו לא יודע שאני קיימת. ברגעים אלו ממש, מתקיימים מליוני דיונים במליוני פלטפורמות ברחבי העולם, והם כולם מתקיימים בלעדי. לא יקרה כלום אם יתקיים עכשיו עוד אחד.
יכולתי לא להיות עכשיו מול המסך. יכולתי לא לדעת שהשאלה הזאת נזרקה לאויר על ידי מישהו שגם הוא ספק קיים ספק נמצא מול מחשב. יכולתי להיות עכשיו במקום אחר, ולא להיות חלק מהשיחה הזאת, וכל המשתתפים לא היו שומעים את דברי החוכמה שלי ולא היו לומדים לקח חשוב לחיים וגם לא היו יודעים ששמעתי אותם, ולא היו יודעים שהיה לי מה להגיד, ולא היו יודעים שאני חכמה או רגישה או נחמדה או מנוסה או כל דבר אחר שאפשר יהיה להסיק מהתשובה שלי, ולא היו נהנים מהעצה הממש מדהימה שיש לי בשבילם.
ולא
היה
קורה
כלום.
הייתי יכולה לסכם את כל זה בארבע אותיות - FOMO. כולנו סובלים ממחלת ה-FOMO והיא לובשת צורות שונות ומשונות. הפחד שהמסיבה תתקיים בלעדי והם יגלו שאפשר להנות גם בלעדי. הפחד שאפספס מידע קריטי. הפחד שאפספס הזדמנות. הפחד שתהיה מהפכה היסטורית ואני לא אהיה חלק ממנה. הפחד שמה שיש לי ונדמה לי שהוא הכי טוב, הוא בעצם רק כמעט הכי טוב. ועוד ועוד.
אבל נראה לי שלפעמים זה משהו הרבה יותר פשוט מזה - אגו. פשוט ככה. אגו מנופח רגיל לגמרי, בנאלי ומשעמם, כמו שיש לכולם וכמו שהיה לכולם גם בימי הביניים.
שמייצר לנו, בכל רגע מחדש, את הקושי העצום, כמעט בלתי נשלט, והילדותי עד העצם, לומר לעצמנו - This is not about me.
* * *
תוך כדי כתיבה אני אומרת לעצמי - מה את עושה, פוסטמה. מה את מעלה פה פוסט שמעודד אנשים להתאפק ולא להגיב לפוסטים? את יודעת מה זה יעשה לאספקת הצומי שלך? אז חברים, חידוד חשוב מאד: היקום נתן לנו שתי אוזניים ופה אחד, כדי להזכיר לנו באיזה יחס עלינו להשתמש בהם. בשניהם. אז דחיית סיפוקים זה מעולה, אבל לכל מרחב חוקים משלו והחוקים של המרחב הספציפי הזה הם ש- it is about you וזה בהחלט נכתב פה בשביל שאתם תענו, דווקא אתם, ואף אחד אחר לא יכול למלא את החלל שהיעדר התגובה שלכם השאיר עוד לפני שבאתם וישאר לנצח אם תלכו בלי למלא אותו.
* * *
אני חושבת שלפעמים זה לא בדיוק קומבינציית אגו+פומו, אלא יותר כמו תקליט שנתקע (סתם שאלה, כולם פה יודעים איך נראה תקליט תקוע ואיפה הוא תקוע בדיוק? או שיש פה קטינים? אני לא רואה הרבה חדשות אבל מהמעט שראיתי הבנתי שזה חשוב לבדוק תעודות זהות בכניסה), בשילוב עם טאצ' עדין של הקומבינציה הנ"ל.
כידוע סצנות מסיטקומים מבהירות מסרים עמוקים יותר טוב ממניפסטים, ולכן אני מפנה אתכם לסצנה מתוך העונה השביעית של "מופע שנות השבעים", שלמי שלא מכיר עוסקת בקבוצת חברים שהתחביב העיקרי שלה הוא לשבת במרתף ולעשן. בפרק הזה, מסיבה מגאפינית כלשהי הם מנסים לסיים את מלאי הגראס שלהם, מה שגורם להם לעשן במשך כמה שעות רצופות ולהפוך לקצת פרנואידים.
* * *
משום מה קשה לי להחליט אם לציין את השניות הספציפיות שבגללן חשבתי על הפרק הזה או להכריז על פרס למנחש. אם אני מעיינת בפסקה השניה של פוסט זה, אני מוצאת הצדקה להכרזה על פרס. וגם מזמן לא היו פה פרסים. בעבר נהגתי להציע כוס בירה, אבל כרגע אין לי יכולת להתחייב ליכולת להתייצב בפאב לפי דרישה ואני לא רוצה להציע עוגיות כי זה פחות אוניברסלי, לא כולם רוצים עוגיות, ובינינו, העוגיות שאני אופה הן לא ממש אטרקציה. אך אני אופה לחם לא רע, ובירה היא הרי מיץ לחם, אז... הזוכה יקבל כיכר לחם.
אני מרגישה שפספסתי פה משהו עם הקונספט של תחרות נושאת פרסים ומתקשה לשים בדיוק את האצבע על הטעות שלי.
