יש אנשים שגורמים לך לצחוק.
יש אנשים שאתה מרגיש איתם נוח ישר על ההתחלה.
יש אנשים שאתה יכול לדבר איתם שעות מבלי לשים לב שהזמן עובר.
יש אנשים שמעולם לא שיעממו אותך.
יש אנשים שגורמים לך להרגיש טוב, בלי לעשות משהו מסויים למענך.
יש אנשים שמאפשרים לך לעבור נושא במהירות אם אתה אומר משהו מטומטם.
יש אנשים שלא מבטיחים לך הבטחות מיותרות.
יש אנשים שמצליחים להחמיא לך מבלי להתחנף.
כן, יש אנשים כאלה. קשה להאמין, נכון?
יש אנשים שאתה לא זוכר איך זה הרגיש להיות לידם כשרק הכרתם. ממש בהתחלה, כשעוד לא ממש יודעים מה בסדר להגיד ומה לא נעים, כשקצת נבוכים וקצת לא בטוחים, כשלא יודעים אם בכלל תדברו שוב אי פעם, כשלא יודעים מה דעתך עליו, אתה יודע, כל הדברים האלה של היכרות ראשונית עם בן אדם, מה שבא לפני שממש מכירים.
אז זהו, שיש אנשים שלגביהם אתה לא זוכר את זה. גם אם אתה זוכר בדיוק איך הכרתם, ואיפה נפגשתם, ואפילו זוכר בדיוק מה כל אחד אמר - אתה לא זוכר איך זה מרגיש להיות לידו מבלי להרגיש נוח. זה כנראה היה פעם, אבל אתה לא זוכר שום דבר כזה.
יש אנשים שלא אוהבים להפיל על הראש שלך את הצרות שלהם. זה די מתחשב מצדם, אבל לפעמים אתה נזכר שזה כבר כמה חודשים שאתה חייב להם בירה. וכשאתה חייב בירה למישהו במשך כמה חודשים, זה מקנה לו קצת זכויות יתר, לא?
יש אנשים שאתה מרגיש מטומטם לנסות לשים את האצבע על מה כל כך טוב בהם. אתה אמנם יכול לענות על השאלה הזאת, אבל היא פשוט נשמעת לך כמו שאלה מטומטמת. לשמוע אותם, לראות אותם - מרגיש טוב. אתה חייב לאהוב בן אדם שמסוגל לחבב אותך למרות שמעולם לא צפית בשום דבר מבית מונטי פייתון. זה מצביע על סובלנות. וסובלנות זה דבר נהדר.
לפני 16 שנים. 8 בנובמבר 2008 בשעה 21:03
