בחוץ סופת רעמים.
אני יוצאת לעשן סיגריה במרפסת המקורה. הגשם חזק והוא נכנס תחת הגג, מציף את הרצפה. אם עומדים מספיק רחוק מהקצה הפתוח, הוא לא נופל ישירות עלי, לא מרטיב לי את הסיגריה. אני אוהבת לעשן בגשם, זה מחזק את התחושה שהגשם קרוב ולא נוגע. הוא מנסה את כוחו מעבר למעקה, ואצלי ביד מקל קטן ולבן עם אש בקצה שלו. קשה להבדיל מתי נגמר העשן שאני נושפת ומתחילים האדים. יש לי מעיל מחמם, עם פרווה בפנים (מזוייפת, אל דאגה), שמשאיר את כל הקור בחוץ. מתחתיו אני לובשת חולצה דקה, והקור לא נוגע בי בכלל. רק בעור הפנים, והמגע שלו נעים. אני אוהבת את התחושה הזאת – חם ונעים לי, וקר לי, בו זמנית. שאיפה אחת מהאויר הקר ושאיפה אחת מהעשן החמים. נעים.
השותפה שלי ישנה. אני מדליקה מנורת שולחן, מתחפרת בשמיכה הרכה שלי, לוקחת לי ספר קל ונעים כמוה, משהו שכבר קראתי, משהו שאני לא צריכה להתאמץ בכלל בשביל לקרוא, משהו שמאות העמודים שלו נעלמים מהר ובלי להותיר סימן. זה טוב לאיזון. בחופשות אני אוהבת לקרוא ספרים מתוחכמים, מעוררי מחשבה, מעשירים, מאתגרים. אבל בתקופת מבחנים, סוף הסמסטר, כשהתחושה היא כאילו הראש כבר התנפח מרוב מידע שניסיתי לדחוס לתוכו, אין כמו ספרי ילדים בשביל להחליף פאזה. הרבה יותר יעיל מטלויזיה. טלויזיה גורמת לך להרגיש קצת כמו זומבי. אבל ספר קליל ונטול מאמץ גורם לך להרגיש מנוחה אמיתית.
בחוץ סופת רעמים, והאצבע שלי מתופפת עם הקצב שלה. שתיים לפנות בוקר, במסדרונות שקט. זה קורה כאן לעיתים כה רחוקות, שלמדתי להעריך את זה. תמיד יש רעש במסדרונות האלה, אפילו בלילה. אולי הסופה שלחה את כולם מתחת לשמיכות. השריקה שלה היא כמעט לחן. אני מכינה לי קפה חזק – בלילות כאלה, אין חשק לבזבז את השמיכה האהובה הזאת על שינה.
אני מוזגת לי חצי כוס מהשוקולטה שבישלתי, ומתיישבת לכתוב קצת. רק קצת, רק מספיק בשביל ללכוד את הרגע. רגע של שקט. לשאוף את הדממה, עד שהקפה יתקרר. אני כל כך אוהבת ריח של קפה.
לפני 15 שנים. 22 בפברואר 2009 בשעה 0:35
