מהיום שאני מכירה אותה, ידעתי. משהו בפנים שלה, בטון הדיבור, בהתנהלות.
פעם אחת אמרתי "מסיבת פטיש", והו, איך שהעיניים שלה נדלקו.
אבל כל זה היה מזמן. זה לא ממש קשור לכך שאנחנו חברות.
ואז פגשתי אותו. וראיתי איך הוא מסתכל עליה. איך שהיא מדברת איתו, איך שהוא בוחר לשים את עצמו במקום הזה.
אני לא טוענת שיש לי רדאר או משהו. רק איתם זה ככה. שני אנשים שכשהכרתי אותם, פשוט ראיתי את זה כתוב להם על המצח. הם טוענים שהם ידידים. אבל זו ממש לא ידידות. זו ממלכה. מוסד מטריאכלי עם היררכיה מאד ברורה.
מה היה הנושא, שגרם לי לציין שיש לי בבית שוטי צעצוע? פורים אולי? תביאי, תביאי. הוא בא אלי הערב, תביאי שוט לי ושוט לך. וקולר עם שרשרת. וחבל.
לא ידענו מה יקרה. לא ידענו לאן זה יתגלגל. לא ידענו עד כמה הוא ישתף פעולה. אבל היא ידעה שהיא מעולם לא הניפה שוט והיא מאד רוצה. היא גם ידעה שהוא יעשה כל מה שהיא תבקש. הכל.
וכשהיא אמרה לו להתפשט, הוא התפשט. וכשהיא אמרה לו להתכופף, הוא פער פה וניסה להתנגד, אבל ויתר כעבור מספר שניות. למה להתאמץ? הוא יודע שהיא יודעת שהוא לא באמת מסוגל לסרב לה. ישבתי על המיטה והוא התכופף, פנים אלי. פחד בעיניים. חיבקתי אותו, ליטפתי, הבטחתי שזה לא יכאב (יותר מידי). חייכתי אליה מעבר לכתפו. כשההצלפה הראשונה נחתה, הוא נראה כמעט רגוע. הגוף לא זז, רק המבט הופנה נמוך יותר, רק הנשימה העמיקה מעט, כל כך מעט שלא הייתי מרגישה אם לא הייתי צמודה אליו. כל כך מהר הוא השלים עם זה, כאילו חיכה לזה, כאילו ידע שיגיע היום שהיא תוסיף לפקודות הרגילות שלה גם מימד גופני.
תגיד אם זה יכאב יותר מידי, או שתצעק, אם זה יהיה לך יותר נוח.
הוא לא צעק. הוא לא ניסה לבדוק עד כמה הקשירה חזקה. הוא לא ביקש שנפסיק ולא ביקש שנמשיך. וכשהיא שאלה, מה הוא רוצה, הוא שתק. "שאלתי אותך משהו, עבד!" ולוקח לו זמן. קשה לו לדבר. השוט מונף שוב, הפעם רק נותנת לו לשמוע את צליל ההנפה. "אני מצטער!"
מה אתה רוצה, עבד? "כל מה שתרצי". מה תעשה בשבילי? "כל מה שתרצי".
היא רוכנת מעליו, ללחוש באזנו את השאלות. אני יושבת על חזהו, מסתכלת עליו ממלמל את התשובות, מנסה לדבר ברור בשביל לא להכעיס אותה שוב. היא לא רואה את הפנים שלו כשהוא עונה לה, אבל אני רואה: הוא מתכוון לכל מילה.
תודה ליולי, היא אומרת לו כשאני קמה ללכת. "תודה יולי". לא, לא ככה. מהלב. תאמר בדיוק על מה אתה מודה לה.
"אני מודה לך על שהטרחת את עצמך להשקיע בי המון תשומת לב, ושקשרת אותי, וכשהיית כל כך טובה אלי, ושהענשת אותי כשהייתי צריך את זה". אני חושבת שזה מה שעלה מבין שפתיו. אבל כל מה ששמעתי, היה התחינה שלחשו עיניו הפוזלות לכיוונה - "כל מה שתרצי, אהובתי.
תמיד, כל מה שתרצי".
השארתי אותם לבד.
לפני 15 שנים. 3 במרץ 2009 בשעה 16:25
