גרגירי חול הופכים את השפתיים למחוספסות מעט ונדמה לי, שאני מצליחה לטעום בהן רמז של מלח. מצע הצדפים מעיד על הגלים שצעדו לאחור לכבודנו, והקרקע עוד לחה מנשיקתם שנסוגה. האצבעות הקרות מבקשות גם הן לחוש את שחש החול – הן תרות את קו החוף באדוות מהוססות, מבקשות לאחוז בקצותיו, מתחפרות בו, מפוררות אותו. והחול לוחש להן – סבלנות, עוד נכונה לכן גאות. בעת הנכונה.
* * *
סימנים נשארים תמיד. כל נגיעה מצלקת את כלי הדם, מציירת על האיברים הפנימיים, מקפלת את קנה הנשימה. העור נושא את הקלים שבהם – כחול, אדום. פסים וכתמים. הם חולפים. כי לרוב אני חול, חול האדיש לנסיונות לחרוט בו, המבטל כל קו שביקש להיאחז בו בהינף אדווה. ולפעמים, אם עובר מספיק זמן, החול הופך לאבן, שהשריטה הקטנה ביותר נותרת בה תמיד, אם תרצה בה ואם לאו.
* * *
החלומות כמו גלים באים אלי, גואים ורוגעים, מכסים וחושפים, עוטפים ומותירים חשופים לרוח. מילים הופכות למים, מילים הופכות לידיים, רוח הופכת למילים. כמה זה קל, לעשות אהבה עם מילים. הן יודעות איפה לגעת, הן יודעות כמה ללחוץ ומתי להרפות, הן מכירות את גופך טוב משעיניים אי פעם יוכלו. הן חודרות מבעד לחרכים הצרים ביותר, הן מבטלות מרחקים מוחשיים מאד. רק דבר אחד הן לא מצליחות – לחוש את עצמן. הן עושות אהבה, ברוך, בגסות, בפראות, בשלמות שאין לה אחות במציאות. אך הן לא נותנות שיגעו בהן, והן לא שומעות את האנחות ולא רואות את המבט.
והן מתפתלות וטוות חלומות רטובים ומלוחים וקוצפים, ואז נעלמות ככתובת על החול. ולפעמים הן חולמות שהן נופלות, כל האותיות יחדיו בחבטה יחידה על פני המים, עוצמות עיניים ונופלות מבלי להגניב פזילה של חשש לאמוד את מרחקן מהקרקע. בחלומות האלה הן אבן, הנשמטת כקצה של צוק שאת בסיסו שחקו הגלים. והסימנים נשארים.
לפני 15 שנים. 6 באפריל 2009 בשעה 19:27
