זה לא שפוי.
אלה המכות בטוסיק שקיבלתי מאבא דווקא בעיצומו של השלב האדיפאלי שלי. זו שורת הגברים שבגדו בי עד כדי כך שאני לא יכולה לתת אמון בגבר אם הוא לא מחובר אלי ברצועה. אלה הגברים ששיקרו לי עד כדי כך שאני לא מתרגשת מהמילים היפות שלהם אם הם לא כורעים על הברכיים ומתחננים ומוכנים לחיות עם סימנים אדומים בשבילי. אלה הסמים והאלכוהול והמין המזדמן שהתלהבתי מהם בגיל צעיר מידי, שבגללם אני כבר לא מרגישה כלום וצריכה כאב חד בשביל שהגוף שלי יגיב, זו הריצה הזאת אחרי ההישגים שבגללה בסופו של יום אני רוצה להתכרבל לרגלי מישהו שייקח ממני את הצורך לחשוב, זה השטף הבלתי אפשרי הזה של מידע שמושלך עלי מכל הכיוונים שעושה חשק לחוות הכל והופך הכל ללגיטימי, אלה הפרסומות שגורמות לי כל הזמן לחשוב על סקס, והן הופכות אותו למוצר, לאביזר תצוגה, ופתאום סשן פומבי נראה יותר הגיוני מסשן פרטי. זו החברה שעושה מסיבות פטיש שאני רוצה להיות חלק ממנה, ובשביל שיקבלו אותי כשווה דוחקת עוד ועוד את סף הכאב שלי, אלה החיים הקלים מידי שלי נטולי האתגרים ששלחו אותי לחפש מקומות קשים, כואבים, דורשי התגברות, מקומות בהם לאחרים יש כח של ממש לפגוע בי, ואין לי משטרה וחברים שיגנו עלי מפני הטעויות של עצמי.
שפיות? היא יצאה מהאופנה. לפני מאה ועשרים שנה ניטשה שלח נביא לכיכר העיר להכריז שאלוהים מת.
ועכשיו, עכשיו השפיות מתה.
בטוח זה לא.
סימנים כחולים, אדומים, שריטות, צלקות, כאבי שרירים מהתנוחות האלה, עיוות של הלסת, הרעלת קיבה, מחלות מין שהביאה לי הפומביות והזנות, כל הכסף ששפכתי על בגדים וצעצועים, השיקום אחרי פרידה ממאסטר, כשאני זקוקה לו ותלויה בו ומכורה לו ואז הוא הולך. השיקום אחרי פרידה מעבד, כשפתאום צריך מההתחלה ללמוד לדבר בגובה העיניים, ולא הכל מותר לי ולא תמיד מרוצים ממני. בטוח? קפיצה ממטוס יותר בטוחה מזה. שם לפחות רק הגוף נשבר.
ותהרגו אותי אבל אני לא הסכמתי לזה. אני לא נתתי מעולם את הסכמתי לכך שכשיצליפו בי הגוף שלי יבקש עוד ויציף אותי באדרנלין ובאנדורפינים שיגרמו למוח שלי להתבלבל ולהניף דגל "כך טוב!" ואני בטח שלא הסכמתי לתחושה הזאת, שאם הוא יעזוב אותי אז תעזוב אותי הנשמה שבאפי. אף אחד לא שאל אותי אם אני מסכימה להתאהב ככה, ככה שאני שוכחת איך לרצות ומצליחה רק להשתוקק.
מילה נחמדה, הסכמה. נותנת כיסוי משפטי למקבליה. מי בכלל מסכים למשהו? הרגשות שמציפים ומשפיעים הרבה יותר מכל ההגיון שבעולם, הם לא שואלים אותך אם אתה מסכים.
ואני קוראת את הספרים וצופה ב?סרטים ומקשיבה ל?אנשים. ואני מדמיינת אהבה כזאת, שבה אין טירוף ואין נפילות כואבות. אני מדמיינת אהבה שבה אין משקעים, ואין טראומות לאף אחד, ושנינו בריאים לגמרי בנפשנו וכל כוונותינו טובות וטהורות ולעולם איננו עושים טעויות. אני מדמיינת אהבה שבה הסכין לעולם לא מחליק, שבה כל הפצעים מחלימים מהר ולעולם לא מזדהמים, אהבה שבה החבל לעולם לא נקשר בטעות הדוק מידי, שבה השוט לא חודר את העור לא משנה כמה חזק יפול עליו, שהגוף לעולם לא מתעוות ומבקש מנוחה מכל מה שדורשים ממנו. אני מדמיינת איך אין פחד ואין בושה ואין תסמיני גמילה. אהבה שכזאת שבה לפני כל צעד קטן מגישים לי רשימה של כל מה שצפוי לי, וסרטון הדגמה, ומביאים פסיכולוג שמקשיב ללבטים ומוודא, שאני יודעת למה בדיוק אני מסכימה ומוודא שזה באמת בסדר מבחינתי ואני לא סתם אומרת. וגם אחרי שהסכמתי, ממשיכים להזכיר לי לפעמים, עצרי, חשבי שוב, האם את בטוחה. חשבי באמת.
אני מצליחה לדמיין אהבה כזאת, ואני כותבת עליה ומציירת אותה. אבל לא חולמת עליה. למרות שהייתי רוצה, ואומרים שיש שיטה כזאת שבה חולמים מה שרוצים, אני רק לא ממש מכירה את השיטה הזאת ולא יודעת איך עושים ואם ארצה ללמוד, זה ייקח הרבה זמן ותרגול. אבל עכשיו, אני לא חולמת עליה אף פעם.
פעם כן חלמתי על אהבה כזאת, שפויה ובטוחה ומסכימה. חלמתי אותה בכל נים בנפשי. עדיין יש לי את הצלקות להוכיח את זה.
הבהרה (ניסיתי לא ללכלך את הטקס בהבהרות, אבל אחרי שראיתי את התגובות בפרטי הבנתי שלא ילך): פוסט זה איננו אוטוביוגרפי!
לפני 15 שנים. 18 במאי 2009 בשעה 14:43
