להגיד שליטה עצמית זה קל.
כולנו נכשלים לפעמים במשימה הזאת. כולנו לפעמים רוצים להתכחש לכתובת שעל הקיר. להתנהג כאילו לא ידענו מה הדבר הנכון לעשות. מייחלים לא לדעת ופשוט לעשות את הטעויות. כמה משעמם עלול להיות לנו אם לא נקפוץ לפעמים – והקפיצה, כשלא יודעים מה יש למטה היא נהדרת. אבל מה קורה כשמסתכלים למטה ורואים סלעים משוננים? לפעמים לא מתאפקים וקופצים בכל זאת. כולנו עשינו את זה. ואז אנחנו אומרים, לא ראינו, חשבנו שאולי זה משהו אחר, לא שמנו לב. ואז אומרים, שליטה עצמית. עם הזמן משתפרים בזה. ויודעים, בעצם, שזה בדברים קטנים יותר, בדברים שלא נוח לנו להכיר בהם, בדברים שהיינו רוצים שלא יהיו שם.
אבל את העדשה מרגישים גם מבעד למאות מזרנים. אם את נסיכה, כמובן. אבל את הרי לא רוצה להיות סתם אחת. את רוצה להיות ראויה לאמון שאת רוצה לקבל, לא? להסתכל במראה ולומר לעצמך בלב שלם – אני ראויה לזה.
זה לעצור כשאת רואה בעיניים שלו שהוא לא מוכן לזה, גם אם הוא אומר לך שזה בסדר ובבקשה תמשיכי.
זה להגיד לחברה שהיא עושה את טעות חייה, זה לעצור אותה בכח, ולדעת שהיא תשנא אותך על זה.
זה להגיד את האמת גם אם זה יגרום לך להישמע חלש.
זה לא לוותר לעצמך.
זה לעמוד במילה שלך גם אם ממש לא בא לך.
זה לפעמים לשתוק, פשוט לשתוק, גם אם יש לך משהו נורא מעניין להגיד, ולא לרמוז על כך שהיית עכשיו אומר משהו.
זה לא להתקשר אליו כשאת יודעת שאת כבר לא מעניינת אותו, למרות שהוא מעולם לא אמר לך.
זה להבין רמזים.
זה לוותר לאחרים.
זה לא להתאהב בבני זוג של חברים.
זה לא להתאהב באנשים שלעולם לא יאהבו אותך חזרה.
זה להפסיק קשרים שגורמים לך נזק ממשי, למרות שחברתו של האדם הזה נורא נעימה.
זה להפסיק לצאת עם בחור שמאוהב בך ועושה בשבילך כל מה שאת מבקשת, אם את יודעת שלא תוכלי לאהוב אותו. למרות שאם תפסיקי לתת לו תקווה, תצטרכי לסחוב את הקניות בעצמך.
זה להבין מתי ביקשת יותר מידי טובות וזה כבר לא לעניין לבקש עוד אחת.
זה לא לקחת תוספת למרות שזה ממש טעים.
זה להתחשב באחרים.
זה לא לשיר עם הרדיו כשאתה יודע שכולם שונאים לשמוע אותך שר.
זה לגנוז שיר שכתבת אם הוא לא טוב מספיק.
זה לא לצעוק כשאתה כועס.
זה לדעת מתי לעזוב את המסיבה.
זה לעשות דברים טובים גם אם לא יקרה שום דבר אם לא תעשה אותם.
זה לצאת מגדרך בשביל שיהיה למישהו יום הולדת מושלם, גם אם זה כל כך, כל כך הרבה טרחה.
זה לא להעמיד פנים שמשהו לא חשוב לך כשהוא כן.
זה לעשות דברים היטב, ולא רק ככה שהם יראו כאילו עשו אותם היטב.
זה להכיר בכך שאנשים מסויימים הם לא מה שחשבת שהם.
זה לא להאשים אותם באי עמידתם בציפיות שלך.
זה לא לרמות גם אם אין אלוהים.
זה לא לגנוב גם אם אין שום סיכוי בעולם שיתפסו אותך.
זה לא לחפש נקמה.
זה לא להקריב ידידות בשביל זיון.
זה לשמוח בשמחת הזולת.
זה לא להעיד על עיסתך, ולהבין שלפעמים יפספסו אותך.
כל כך הרבה פעמים, זה פשוט לשתוק.
זה לדעת להרפות.
זה לעמוד בהבטחות שלך לעצמך, גם אלה שאף אחד לא יודע עליהן.
זה להאציל סמכויות.
זה לא לחשוב ש"קשה" זה תירוץ קביל.
זה לא לאחר.
זה לתת אמון.
זה להצליח לתת אמון מלא מבלי לתת אמון עיוור.
זה לא להאשים את הרצפה העקומה, אפילו אם היא באמת עקומה.
זה להסתכל על עצמך במראה בסופו של יום, ולא להגיד "יש, הצלחתי להתחמק, לא קלטו את ההצגה שלי". זה להסתכל על עצמך ולומר, אני יודע מה אני עושה. זה לקחת אחריות.
זה לעשות את מה שטוב בשבילך. לא בשביל האינטרסים המיידיים שלך, אלא בשביל האדם שאתה רוצה להיות. זה לא לשקר לעצמך.
זה לשלוט ביצרים שלך. ולפעמים לתת להם לרוץ חופשי, אפילו כל הזמן, אבל בתנאים שלך. זה לא לתת למושכות להישמט מידיך כשאתה לא מסתכל, אלא להרפות מהן בהכרה מלאה.
זה לשלוט בעצמך. לא כדי להיראות כאילו אתה שולט בעצמך, לא כדי להשיג עוד חתיכה מהעוגה, לא כדי להתמלא בגאווה. זה לשלוט בעצמך כי אתה לא עוצם עיניים. כי אתה יודע מה אתה צריך לעשות. זה להבין רמזים, גם אם ממש לא מתחשק לך.
זה לבחור ב"אני רוצה" על פני "מתחשק לי".
לפני 15 שנים. 25 במאי 2009 בשעה 18:31
