אבל אני אוהבת אותך בכל מקרה.
הזמן זז כל כך לאט. אולי לא זז בכלל. אני מוכנה בהחלט להאמין שהמקום הזה, השעה הזאת, עמדו מלכת. נדמה שהים מקפל את גליו שוב ושוב באותם המקומות, יריעות האוהלים חוזרות על אותה תנועה יחידה תחת הרוח שאינה משנה כיוונה. אותו הג'יפ חולף על פנינו שוב ושוב, במרווחי זמן זהים, וימשיך לחלוף כך לנצח. השמש לעולם לא תשקע, החלב לעולם לא יתקלקל, ואנחנו לעולם לא נקפל את הציוד ולעולם לא נעזוב את החוף. לעולם לא נביט שוב בשעון. כפות הרגליים תמיד יהיו פצועות מהדריכה על שברי הצדפים ותמיד יידבק אליהן מספיק חול שלא יסבלו מחום הקרקע. פינת המחצלת תתרומם שוב ושוב באותה הנפה מלגלגת, ואנו נניח עליה שוב ושוב את אותה האבן. אין סוף פעמים אותו הבחור יגש למאהל השכן ויבקש לשים Faith No More, וכלת השמחה תלמד לעד את אורחיה את סדר ברכת השמש.
זה הכל סובב סביב הטקס הקטן הזה, בסך הכל. עמידת מוצא, רגל קדימה, עוד רגל, התרוממות, מבט קדימה, הרפיה, נשימה. ובכל רגע ורגע עד קץ הימים אני אעסה את הגב שלה, ואכתוב משהו על הים, ויום ראשון לא יגיע אף פעם.
אני מביטה בשיח האדוות, לבן על גבי ירוק, גוונים רבים של כחול כמו משיכות מסורגלות של צבע. והתלתלים של חלי תמיד יראו לי כמו שמש מתבדרת מסביב לראש שלה.
בלתי אפשרי לחשוב על רשימת החובות.
רק על במבה עם נוטלה, רק על החוט החסר למוסיקה.
ומצלמים הלוך וצלם את השלט המתנופף של יום הסטודנט בתל אביב, שמצדו השני הכותרת הצבעונית של הילדה הזו, שלבושה לבן ורוקדת וקוראת לנו לארוחת צהריים שהיא מכינה לנו מטונה ותירס וירקות חתוכים וקוסקוס. והיא מספרת לנו על חשבון הנפש שהיא עושה היום, היא עושה בכל יום אבל היום זה אחרת. היא מסתכלת לנו בעיניים כשהיא מחייכת, ואומרת שהיא רוצה שנעשה מדיטציה בשקיעה. ואני, מספיק לי רק לשבת על החול ולהסתכל על הים ולכתוב לה, שאני אשמח בהזדמנות ללמוד יוגה, אבל את ברכת השמש כבר יש לי.
וכשטועמים את מלח המים בנוטלה, בלתי אפשרי לדמיין את הערב יורד.
ל- ס.ח. ול- ח.ל.
לפני 15 שנים. 13 ביוני 2009 בשעה 18:00
