ככל שעולים יותר גבוה, ככה נופלים יותר חזק.
אבל תמיד אנשים אומרים את זה ושוכחים להוסיף - כן, אבל כמה שנופלים יותר חזק, ככה עפים חזרה למעלה יותר גבוה. זה טרמפולינה העסק הזה.
אני חושבת עכשיו על ניצן. ככה באמת קראו לו. עברו... כמה? שבע שנים? שמונה? יותר?
הייתי אומרת על ניצן, שהוא חווה הכל חזק מידי. כשהוא שמח, הוא מרחף מרוב אושר. כשהוא עצוב, הוא שוקע במרה שחורה. כשהוא כועס, הוא יורק זעם משתולל. כשהוא סובל, הוא תלוי על צלב. עם חרב נינג'ה בגב. ככה, כי תמיד היה לו שיר לחרוז עם זה.
ידעתי את זה עליו כי ידעתי את זה על עצמי. ניצן ואני חברנו כי היינו דומים. באותם ימים. השתניתי הרבה מאז. ואולי בכלל לא. נעתי הלוך ושוב, הלוך והשתנה, מספיק פעמים שכבר לא אהיה בטוחה באיזו תנודה אני מתשנה ובאיזו אני חוזרת לעצמי, ואולי הן להיפך. אני בטח שכבר לא הילדה הקטנה שהייתי אז. ואולי כן. קשה לדעת איתי. אני חושבת על ניצן, כי טירוף תמיד מזכיר לי אותו.
היום אני שוב כזאת: רגע מתגלגלת מצחוק ורגע מתייפחת. כל אי נעימות היא סבל עצום, כל נעימות היא זיקוקי שמחה הגוברים באורם על הכוכבים. סערה. תמיד סערה. כשטוב לי, הכי טוב לי בעולם. כשרע לי, הכי רע לי בעולם. כל נפילה היא צלילה לתהומות יאוש, כל עליה היא תעופה קלת כנפיים.
מדהים כמה שזה קל.
יממת הוריקן. ביממה אחת עפתי ככבשה בין עננים, נשמתי אפר בבטן האדמה, נשרפתי וכביתי והתלקחתי שוב. אני קצת עייפה.
לפני 14 שנים. 28 ביולי 2010 בשעה 14:44
