אני יכולה כמעט לטעום אותה.
מעולם היא לא הייתה כה מענגת כמו שעושה אותה הזכרון: סיגריה. הגעגועים אליה מעלים בדמיוני תמונת עשן הננשף לאט ואת הרווחה הפושטת בריאות משעזב אותן הרעל.
אני מתגעגעת ליכולת לצרוך הרס עצמי במנות קטנות ונטולות השלכות מיידיות.
נורא בא לי עכשיו, להרגיש על הלשון שלי, את הטעם המוכר שפעם חשבתי שאיני יכולה לחיות בלעדיו. זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש: איך זה שפעם זה היה נראה לי כל כך חשוב: מידי הפסקה, מידי בוקר, מידי ערב - היה כל כך חשוב לערוך את הטקס הזה. פילטר בין השיניים, נסיון הצתה - תמיד שני נסיונות, השפלת המבט לקצה הסיגריה, קירוב הלהבה, שאיפה, להחזיק את האויר, לעצום עיניים, לספוג את הטעם. ולנשוף לאט. השאיפה הראשונה תמיד איטית, עמוקה - כמו חיבוק שהוא חזק יותר כשקודמת לו ציפיה. שאיפה ששמה קץ לגעגועים מייסרים שרק התמכרות יכולה לייצר בשעה אחת. רעל אהוב שלי, חלחל בי, מלא אותי ברוגע נכסף.
אני מתגעגעת לזה. יש ימים שבכלל לא, יש ימים שעד כאב. שום דבר מעולם לא צלח בהחלפת הלבנות הקטנות האלה. שום דבר אחר לא היה כל כך קל, כל כך טפשי, כל כך נטול צורך להתמודד מיד.
אני שמחה שאני שוב יכולה לעלות במדרגות בלי להרגיש שטיפסתי על הר. אני שמחה שאיני מדיפה עוד את הריח הנורא הזה. ויותר מכל אני שמחה שכבר אינני שפחה של קצת עשב מגולגל בקצת נייר. אני מספיק שמחה על זה וזה מספיק יקר לי, בשביל שלא אשוב לעולם למנהג המחליא הזה.
אבל יש ימים, ככל שעובר הזמן תדירותם פוחתת, אבל יש ימים ובהם, הו כמה אני מתגעגעת.
לפני 14 שנים. 28 ביולי 2010 בשעה 16:02
