בכל פעם שאני מתבלבלת, בכל פעם נדמה לי שהנה באה אכזבה, בכל פעם שאני חושבת שהוא נוהג בי שלא כשורה - בכל פעם, הוא מביא לי אותה בהפוכה ומפתיע אותי לטובה ובגדול.
בכל פעם שנדמה לי שהוא הולך להגיד את הדבר הלא נכון, לעשות את הדבר הלא נכון, לפגוע בי איכשהו - קורה משהו שמזכיר לי עד כמה המחשבה הזו מגוחכת.
בכל פעם מחדש אני לומדת, שכל מה שאני צריכה זה לתת לו זמן. אם נדמה לי שהוא מתרחק ממני, כל מה שאני צריכה לעשות זה לחכות. לחכות רק קצת, והוא ישוב אלי, ואגלה שהוא רחק רק בשביל לצוד בשבילי.
בכל פעם שפשוט חיכיתי, זה מה שקרה. הוא פשוט חזר אלי. ואני, סוערת שכמותי, כמה קשה לי פשוט לחכות בשקט. וזה הרי לא הרבה זמן. כמה שעות, יום אחד. הכי הרבה שאי פעם היה, היו שלושה ימים. בסוף היום השלישי הוא חזר והציף אותי. אבל בדרך כלל זה רק כמה שעות.
וזה לא משנה בעצם, כמה זה. העיקר שאדע כי תחזור.
עלי לזכור זאת. אני אומרת זאת לעצמי עכשיו, ביום הלא טוב הזה, כשכל תנועת ראש שלו נראית לי כנדנוד אכזבה, כשכל נשימה שלו נשמעת לי כאנחת תסכול, כשכל מילה שלו אני מפרשת כעייפות ממני וכהתרסה, כשבכל פעולה שלו אני קוראת אדישות ואנוכיות - אני אומרת לעצמי - היי שקטה. זה הכל בראש שלך. הוא אוהב אותך, מטומטמת. למרות שקשה לך להאמין. למרות שאת לא מצליחה להתרגל, למרות שבאמת שכבר עבר מספיק זמן. הוא אוהב אותך, קטנת אמונה שכמותך. אוהב אותך באמת. לא חושב לעצמו שאוהב, לא אומר שאוהב ככה סתם, לא סתם רוצה אותך. אוהב אותך באמת, כמו שאת מאמינה שאהבה אמיתית צריכה להיות. כמה אנשים זוכים לזה? באהבה שעליה חלמו? היי שקטה, כוס מים סוערת שכמותך. הוא אוהב אותך.
והלילה ההוא, במוצאי שבת ובוקר יום ראשון, כשפשוט ליטף אותי ופיזר עלי נשיקות קטנות, קלות כמו עלי כותרת, בסבלנות, בזהירות, ברוך - איני זוכרת אם לחש לי שוב ושוב, "אני אוהב אותך", אבל נדמה לי שכן. את תנועות ידיו אני זוכרת כמלטפות אל תוך ליבי את המילים האלו. אמור את זה שוב יקירי. אמור את זה מספיק פעמים, ובסוף אאמין לך. לא רק אבין בשכלי שאתה דובר אמת, לא רק ארגיש זאת בכל ליבי - אלא אאמין כידיעה. אאמין ברוגע, בשלווה, ללא הצורך המכביד להזכיר לעצמי שוב ושוב. אני אזכור כל הזמן ואדע ואהיה שלווה. רגש נכסף שלי - רוגע. האם אני מסוגלת לו?
חבק אותי אהובי, לטף את פני, אמור לי שאתה אוהב אותי, אמור לי שוב ושוב ושוב. לפעמים קשה לי להאמין. נדמה לי הרבה פעמים, שחלמתי אותך. ואני מתבלבלת. ומפחדת, כמה מפחדת להתעורר. למרות שכמו שאני מכירה אותך, בטח עדיין תהיה שם גם כשאתעורר, מקיף אותי בזרועותיך ומתוך שינה מנחם את הרעד. בטח גם אז תפתיע אותי ותשים לאל את כל החששות שלי.
אני עדיין חלשה. נראה שטיפסתי חזרה מהבאר אליה צללתי, אך עדיין אני נאחזת בציפורני בדפנותיה. עוד קצת יקירי. עוד קצת, אנא משוך אותי עוד קצת.
לפני 14 שנים. 4 באוגוסט 2010 בשעה 6:31
