זה לא משנה אם זכרת את מה שביקשתי או לא.
עדיף שלא תזכור. ככה התגובות שלך יהיו אותנטיות, יבואו מהרגש שלך ולא מהנסיון לומר את מה שאני רוצה לשמוע.
ענית לי, תשובה של אהבה ותמיכה וקבלה.
אמרת את מה שאמרת, כי זה מה שאתה חושב.
גם אתה חושב, שאני לא יכולה.
שלקחתי על עצמי יותר מידי. שאני לא יכולה להתמודד עם זה.
אולי אתה צודק. אתה מכיר אותי לא רע. פחות טוב משאני מכירה את עצמי, אבל לפעמים האנשים הקרובים רואים טוב יותר דברים שקשה לאדם לדעת על עצמו. אולי אתה צודק. בכל מקרה, זה מה שאתה חושב. שאני לא יכולה.
אז למה הנהנת אז, כשאמרתי שאני יודעת מה אני עושה, ושאני מסוגלת לזה?
לא האמנת לי. הרי אתה חושב שאני לא יכולה לעשות את זה. אז כשאמרתי שאני יכולה, לא האמנת לי.
אבל לא רצית לרפות את ידי. הנהנת והסכמת לכל הבקשות שלי.
אני תמיד אומרת לך, תחשוב לפני שאתה מסכים.
תחשוב טוב טוב, אם אתה יכול לעמוד בדברים שהסכמת לעשות.
כי אחר כך, אם זה לא יסתדר, ולא תעשה את מה שאמרת עליו "כן כן אין מה לדאוג", אני אחשוב ששיקרת לי.
לא משנה שאני יודעת שבאותו הרגע התכוונת, וזו לא אשמתך, וזה פשוט יצא ככה:
התגובה המיידית תמיד תהיה התחושה האיומה הזו: אמרת, וזה לא קרה. שיקרת לי.
אני לא בטוחה מה כואב לי עכשיו. לא השקר. בכל רגע ניסית לעשות את מה שיטיב עמי. בכל רגע ניסית להרגיע אותי ולשמח ולתמוך בי. בכל רגע רצית בטובתי. ניסית לעשות את מה שטוב בשבילי.
באמת? קשה להיות בטוחה.
העצלנות, לפעמים היא גורמת אסונות שקשה לתאר. בסך הכל, עצלנות. ואיזה דברים איומים היא מעוללת לפעמים.
פשוט, זה מה שאתה חושב. שאני לא מסוגלת. אתה חושב שאני לא מסוגלת.
אז למה לא אמרת לי מלכתחילה? למה לא אמרת, שאתה לא מאמין לכל האמירות היומרניות שלי?
לפני 14 שנים. 19 באוקטובר 2010 בשעה 10:54