אפלטון יכול להגיד כל מה שמתחשק לו, וגם להיות צודק אולי,
העניין הוא שזה בכלל לא משנה אם הוא צודק או לא, כי הוא מפליג בשבחי השליטה ברגשות תוך איזו הנחה שזה אפשרי בכלל. כלומר, ברור שזה אפשרי, לא לזה אני מתכוונת -
אני מדברת באופן צפציפי על הקטע של אפלטון עם זה שרגש זה דבר שצריך לרסן. הוא צדק בהרבה מאד דברים בכל הסיפור הזה, רק מה - לפעמים זה מעבר לכוחותינו.
לפעמים, האדם הכי חכם, הכי מוכשר, הכי מיושב בדעתו, הכי רציונלי, הכי גבה-הכרה,
יכול להיות זונה של הרגשות שלו.
לפעמים כל הלוגוס שבעולם לא יציל אותך מדפיקות הלב, מהמחנק בגרון, מהסחרחורת, מכאב הראש, מהבחילה, מהפחד, מהרעב. וגם תזונה נכונה ופעילות גופנית לא יצילו אותך, כי לא העדרם הוא שגרם את כל זה, אם כי הקפדה יתרה הייתה אולי משפרת מעט את המצב. אי אפשר לדעת.
אולי גם סורקטס לפעמים ישב מכונס איברים בפינת תאו. אני לא יודעת. כל התיאוריה שלו מבטאת התנגדות למצב הזה. כל מה שהוא אמר תומך בהשערה שזה לא קרה לו מעולם. אני לא יודעת. אני אוהבת לחשוב עליו כפחות קשוח מאפלטון, נעים יותר. הרי כל אחד חושב על סוקרטס איך שבא לו, איך שנעים לו לדמיין לעצמו את סוקרטס. בגלל זה כולנו כל כך אוהבים אותו, לא?
גם התיאוריה שלי, כפי שניתן להגדירה מעיון בכתביי, תומכת בהשערה שדברים כאלה לא קורים לי.
והנה בכל זאת זה שעות שאני נתונה לשליטה מוחלטת של גשם רגשות משתק. כתבתי קודם סערת רגשות, אבל זה לא מרגיש כמו סערה. יותר כמו אחד הגשמים האלה, שנראה פשוט כמו דליי מים שנשפכים לרחוב. לא משהו מרגש במיוחד, פשוט ככה שאתה עומד על המדרכה ומביט בכביש ולא מצליח לחצות.
גשם כזה שלא באמת שוטף אותך, סתם ממלא הכל בבוץ ומונע ממך לעשות משהו מועיל עם היום שלך.
כזה גשם.
לפני 14 שנים. 19 באוקטובר 2010 בשעה 11:26