תמיד הייתי כזאת מתחכמת. רק מה, למדתי לפעמים לשמור את התגובות המתחכמות שלי לעצמי.
לפני שאני יורה עוד חץ שכאילו נועד לגרום לזולת (כל אחד) להרגיש שהוא לא שווה כלום וכל מה שהוא עושה יוצא לו גרוע, לעצור רגע, לחשוב -
אולי זה לא הוגן, להגיב ככה. אולי תתחילי לוותר לאנשים.
אולי תנמיכי ציפיות.
זה דבר נורא כואב, להנמיך ציפיות. בני אדם שפויים אמורים לעשות את זה כל הזמן, זה אמור להיות הרבה יותר קל ממה שאני עושה מזה. לי זה קשה. אז מה, עלי ללמוד לעשות את זה ועם פחות תלונות.
זה לא הוגן, מה שאני עושה עכשיו. כל מה שעשיתי היום היה לא נכון.
מוזר שעד עכשיו לא חשבתי גם לעשן. כנראה שאני באמת מתחילה להיגמל.
בכל רגע שעובר אני ממשיכה להיות יותר ויותר לא בסדר.
עלי להפסיק מיד!
אבל אני כותבת, והדמעות ממשיכות, וחוסר היכולת הרגעי שלי לראות את הדברים כמו שהם ולהחזיק באיזו פרספקטיבה סבירה, לקחת דברים בפרופורציות כלשהן, נמשך ונמשך כבר שעות.
זה לא בגללך, תדע לך. אתה לא אשם שאני מרגישה ככה.
גם כשזה בגלל משהו שאתה עשית. אף פעם אי אפשר לדעת איתי. אני תמיד שואלת שאלות מכשילות, גם כשאני לא מתכוונת. אני בדרך כלל לא מתכוונת. אבל יש לי את הקטעים האלה, שאני יודעת מה התשובה הנכונה, ואם אתה במקרה קולע אז אני הכי מתרגשת ומתאהבת בך מחדש, ואם אתה במקרה אומר משהו אחר אז זה כואב לי כאילו הכית אותי.
למה? אני לא יודעת למה זה ככה. זו בטח שלא אשמתך.
אבל כשאני במצב הזה... כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה? כמה חודשים, לא? יותר מחודשיים זה בטוח, כי זה היה לפני החגים ולפני החופשה המרוכזת, כי אני זוכרת שזה היה סתם איזה יום שהיית בעבודה והתקשרתי אליך כל חצי שעה, לבדוק מתי אתה חוזר כבר. ואולי הגיע הזמן שאני אקום מהמחשב. חשבתי שלכתוב יעזור קצת, אבל הנה זה לא עוזר.
לפני 14 שנים. 19 באוקטובר 2010 בשעה 12:50