אני וטדי ביחד כבר שנה. שנה ושבועיים, בערך.
כבר שנה שלא עשיתי בדס"מ. אני לא בטוחה מה זה גורם לי להרגיש. אני לא בטוחה עד כמה אכפת לי ובאיזה אופן.
אבל זה מוזר. מוזר לא לעשות את זה, ומוזר פתאום לשים לב: כבר שנה.
כבר שנה שאני עושה סקס ונילי. ממש הרבה ממנו. סקס ונילי טוב מאד.
זה היה טוב. לא הרגשתי שחסר לי משהו, ובכל זאת כשאני פתאום שמה לב שחלפו כל החודשים האלה מבלי שלקחתי אותו את המרחק שבתחילת הקשר חשבתי שאקח, משהו בי נצבט.
חלק מזה זה גם בגלל שאף פעם אין לנו זמן לשום דבר. אני חושבת שאם היה לנו יותר זמן רצוף יחד, הייתי עושה משהו. אבל ככל שהזמן עובר, קשה לי לגרום לזה לקרות. פעם הייתי יכולה לקחת מישהו בדייט הראשון. והיום, היה איזה רגע, כמעט ועשיתי משהו. ואז... לא היה לי אומץ.
אני לא יודעת מה קרה לי. אני מתכוונת לזה מילולית: אני פשוט לא יודעת מה זה. אני מרגישה שקרה לי משהו טוב, אבל תופעות הלוואי שלו לא מוצאות חן בעיני. זה קצת כמו לאכול עוגה מענגת עד שכרון ואז להתפלא שהשמנת.
אני קצת השמנתי מנחת: מצאתי את אהבת חיי. זה הכניס לחיי רוגע שמעולם לא היה בהם. אבל חוסר המנוחה שלי יצר עבורי, במהלך השנים, תופעות שעכשיו אני מתגעגעת אליהן.
אחת מהן זה זה, הריגוש הזה. פעם הייתי זקוקה לו. היום, אני יודעת בברור שזה השתנה. אני יכולה בכנות לומר שאיני זקוקה לזה. אני מאושרת מכדי להיות באמת זקוקה למשהו. אבל זה היה כיף. אני זוכרת, שזה היה ממש כיף.
לפני 14 שנים. 6 בנובמבר 2010 בשעה 21:42
