איך אני אוהבת את האנשים שבכל פעם שהם מגיעים לירושלים, מרגישים שהם בחו"ל. הם מתרגשים מהקדושה שנוטפת עליהם מכל אבן, הם רואים פסטורליות בכל רקפת, יש להם מחשבות אומנותיות על האוכלוסיה המגוונת, הם ממלאים ריאותיהם באויר הרים ונאנחים, אח, אח, איזה יופי.
אנשים שבשבילם, העיר הזאת היא סט צילומים, סדרת תמונות "הווי".
בשבילי, ירושלים היא כבישים עקומים ושכונות מנותקות זו מזו. היא האוניברסיטה ומלא פאבים טובים. היא מלא דתות שמתקיפות אותי מכל כיוון ומעט מידי חילונים רגועים כמוני. היא הפגנות למען השבת בהן שורפים צמיגים בשבת, היא הפגנות בשכונה השכנה בהן יהודים וערבים יכולים להנות מחוויה משותפת ושוויונית של מעצר משטרתי, היא קבוצות בפייסבוק הקוראות להעמדת עץ אשוח בקמפוס לקראת ראש השנה האזרחית. היא הרבה הופעות טובות שאני מפסידה - כי יש לי מבחן ללמוד אליו, כי הן בתלפיות והמונית עולה יותר מההופעה, כי הן בתל אביב. היא מגפי ירך שהעברתי לבוידעם כי אין לי לאן לנעול אותם. היא רעש בספריה, היא מוסדות צריכה מיתלוגיים שלא באמת טובים כמו שאומרים עליהם. היא הידיעה שיותר מסוג אחד של אנשים רוצה לזרוק עלי אבן. היא השנאה לחרדים בגלל ההפגנות של הקיצונים ובגלל שנורא קשה למצוא מסעדה לא כשרה, היא החיבה אליהם בגלל החנויות הזולות. היא סניף של AMPM שסגור בשבת. היא השנאה לערבים בגלל הפחד, והחיבה בגלל השוק בעיר העתיקה והירקנים הטובים. היא הסטיגמה שיש סקס וסמים במעונות, היא התלונות על תלמידי המכינה שעושים פה סקס וסמים ומלא רעש שמפריע לנו ללמוד. היא תחבורה ציבורית גרועה, היא עבודות בכביש שלא רואים את קיצן, היא להתעורר לפנות בוקר מהמואזין, היא נוף נהדר באוטובוס חזרה מבית ההורים, היא נהגי מוניות יקרנים שרגילים לתיירים. היא עוד הרבה דברים.
זה מציק לי שיש אנשים שזה חו"ל בשבילם, כי זה הכי ישראל שיכול להיות. שעה אחת בבן-יהודה, אתה פוגש את כל תושבי ישראל.
גם אני, לפני שגרתי פה, לא הכרתי את העיר. אנשים שוכחים לפעמים, שמחוץ לכותל והשוק, יש פה גם עיר. עם תושבים מרוצים ותושבים מתוסכלים, עם שיפוצים, עם פקקים, עם משרדים ומבחנים. אז נכון שיש פה מלא דברים שקדושים למלא אנשים, אבל אין כאן קדושה באויר. נשבעת לכם, אין. יש ריח של פלאפל בדרך כלל. כרגע יש ריח של המרק שהשכן הברזילאי מבשל. מריח בנזונה.
לפני 14 שנים. 9 בנובמבר 2010 בשעה 11:44
