מוקדש ללילימיי
בגלל שלפני כמה ימים היא כתבה את "ערה", וזה היה נשמע כל כך טוב, ואמרתי משהו על פיגמליון שגם הוא העיר את אהובתו משינה עם הזין (או כך לפחות מתשמע מהטקסט).
מעניין לבחון את האקט הזה בהקשרים שונים.
הכתיבה של אובידיוס מאד יפה ו"פיגמליון" הוא סוג של סיפור מרגש עם סוף "טוב". הגיבור מתאהב וזוכה באהובתו. היא מתעוררת לחיים כי הוא אהב אותה (והאלים עזרו, כמובן). ונוס* עושה פה אקט נדיר של טוב לב. רוב האלים יותר חומדים לצון מאשר נדיבים. אך כאן, אהבתו של פיגמליון כה נוגעת לליבה עד שהיא מעניקה לו את מבוקשו ללא כל תמורה. זה רומז על הלגיטימיות של רגשותיו: במיתולוגיה הקלאסית (יוונית/רומית), לרוב אובססיה מביאה אנשים להרס ולא לשגשוג. "מאוהב" כפייתי יכול לזכות בסיפוק זמני של תאוותו, אך במחיר. האלים עשויים לסייע לו להשיג את מושא תאוותו, ולצפות בו נושא בתוצאות ההרסניות של טירופו. בדרך כלל, כשהאלים באמת מנסים לעזור למישהו לממש את אהבתו, מדובר בדמות ש"אוהבת באמת", להבדיל מדמות שמונעת מאגו, אנוכיות, אופוריה וכו'.
השורה האחרונה מציינת שהם חיים בצוותא וחובקים ילדה. כביכול, מאד נוגע ללב, מאד רומנטי.
גם כל הקטע הזה שהוא מחיה אותה מרוב שהוא אוהב אותה, ושמשאלות מתגשמות, וכולם אוהבים התאהבות שנגמרת בחתונה.
בקריאה המודרנית שלי, הנשית, הביקורתית, הרחבה, למודת תיאוריות בניתוח ספרות, וכל שאר הדברים שקרו לחשיבה מאז ועד היום, זה כבר לא כל כך מתוק.
פיגמליון יצר את גלתיאה** כי הוא חשב שכל הנשים זונות. כך במפורש.
האהבה שלו היא לפסל, כלומר לא לאדם עם אישיות, הערך של מושא האהבה הוא אסתטי בלבד, אין בה דבר מלבד יופיה.
היא דוממת, פסיבית, אובייקט, אין לה תשוקות, אין לה צרכים, אין לה שום תכונה אנושית. הוא לא אוהב אותה בגלל שהיא נהדרת - הוא אוהב אותה בגלל שהוא שונא נשים. הוא רוצה להנות מיופי נשי, ללא אנושיות נשית. זה הרצון שמגשימה גלתיאה.
והיא יציר כפיו. ההתפעלות שלו ממנה היא התפעלות של אומן מיצירתו. זו התפעלות של אגו, של אהבה עצמית. ההערצה שלו היא לא לאובייקט חיצוני לו אלא לעדות לכשרון שלו.
אפשר להמשיך לחפור בזה עוד אבל הפרטים האלה מספיקים בשביל לומר שאהבתו של פיגמליון לא בדיוק מהווה דוגמה מצויינת ל"אהבה טהורה"*. הוא לא מונע על ידי רצון להתמזג, חיבה, דאגה לשלומה, הערכה של תכונותיה של מושא אהבתו. היא לא "מחזירה" לו אהבה. אין כאן שום דבר שדומה לרגש ה"נעלה" הצומח בין אוהבים. יש פה הזייה, הערצה שטוחה, פטישיזם, שנאת נשים, אגואיזם ומה לא.
ובכל זאת, אובידיוס כותב על פיגמליון כדמות מאוהבת שזוכה לממש את אהבתה, בברכת אלת האהבה.
למה ונוס נענית לתפילה? האם פיגמליון חווה רגשות נעלים וראוי לחסדה? האם טירופו של פיגמליון הוא בעצם הערצה ליופי עצמו (להבדיל ממשיכה לאשה מסויימת, חיה), והיענותה של ונוס הוא לא חסד אלא מעשה של תמיכה בפולחן היופי, שהוא חלק מהפולחן לונוס? לא יודעת. יש הרבה גישות. אבל הנה עובדה טקסטואלית: מרבית הטקסט עוסק בתיאור רגשותיו של פיגמליון לפסל. בשיר יש 54 שורות. הבית האחרון מוקדש להתעוררות הפסל לחיים. מה קורה *אחרי* שהיא מתעוררת? שלוש שורות בלבד, לא דומות לסלסול המילים העשיר והסנטימנטלי ששפע עד כה: הם התחתנו, אחרי תשעה חודשים נולדה להם בת, על שמה נקרא האי פפוס. וזהו. מה קרה, אובידיוס היקר? עכשיו שהם סתם זוג בני אדם זה כבר לא מעניין?
טוב, אני מבינה. הרי לא על זה הסיפור. הסיפור הוא על אדם שהתאהב ביצירה של עצמו ועל פסל שהתעורר לחיים כי היה אדם שנורא רצה בכך. מה הכח שהיה בפיגמליון שהעיר את הפסל? האם מדובר כאן בכוחו של הרצון, או בכוחה של אהבה? האם בכלל אפשר לקרוא לרגשותיו של פיגמליון אהבה?
נניח בינתיים להמשך פיזור הפירורים מהדפים הרבים של פרשנות הנערמים על שירתו של אובידיוס, ונישאר רק עם הסצנה הזאת, עם כל הרעיונות שאפשר לשאוב ממנה. או אולי עם הרעיון הזה, וכל הסצנות שאפשר לשאוב ממנו.
היה בפורום פעם דיון (בתוך דיון אחר) על האם זה בסדר לזיין את זוגתך כשהיא ישנה. כשמדברים על זה ככה, בתיאוריה, השיח נדחף כמו מעצמו לצד הביקורתי. ככה, על הנייר, זה נשמע לא לגמרי בסדר, ולא לגמרי חוקי, ולא לגמרי נוח וכו'. אבל מתוך התנועה בין החוויה לבין המוסכמה, אנחנו יכולים להניח לכל זה ולשקוע בחרמנות מתוקה, רומנטית, חלומית. אני יכולה לעצום עיניים ולדמיין את עצמי מתעוררת אל תוך זיון. זו תמונה טובה. זו תמונה של עונג צרוף.
האם גליתיאה חוותה את העונג הזה? כנראה שלא. כשהיא פוקחת עיניים היא לא רואה גבר שהיא מכירה. היא עוד לא יודעת בדיוק מה זה גבר. היא הרגע נולדה. מגע גופו על עורה, לחות נשיקותיו, ריחו, מראה פניו, והזין הזה שכנראה תקוע בתוכה הם הרושם הראשון שחושיה מוסרים לה. היא עוד לא יודעת מה זה עונג. והאם זה משנה? מה זה משנה, מה היא מרגישה? אין לה מטרה מלבד סיפוקו של פיגמליון. לחיות, ולשכב תחתיו, זה היינו הך.
"יחד תראה זיו חמה ודודה הרכון על גביה". יחד. היא חווה את תאוותו ואת עצם הראיה, עצם התחושה, כמקשה אחת. היא נחשפת אליהם בבת אחת. מחברות מוכשרות ממני יכתבו, וכנראה כבר כתבו, סיפורים לרוב בהשראת הנסיון לנחש, מה הרגישה הפנטזיה הזאת. חוקרים/ות יכתבו מאמרים נהדרים על החן שבו אובידיוס חורז אותה הן כמושא סגידה והן כמשרתת, ללא הפרדה, ללא סתירה.
אבל אני לא כותבת כאן מאמרים אקדמיים אלא את המחשבות שלי.
אני אוהבת את איך שאפשר לקחת סצנה ולסובב אותה, להוציא אותה מהקשרה, להביע באמצעותה רעיונות שונים.
אני אוהבת את ההשראה שאפשר לקבל משיר של מישהו אחר.
אני אוהבת את איך שתיאוריות הופכות ללא רלוונטיות כשאת מרגישה את השפתיים הרכות שלו מטיילות על העור שלך ואת הידיים החמות (כל כך חמות) שלו מכוונות אותך לרצונו, את איך שהאישיות שלך הופכת ללא רלוונטית כשהוא חודר אלייך ככה, הופך אותך לכלי קיבול לתאווה שלו, לפלסטלינה שלו, ואז את שוכחת שאת אשה, ואדם, כי את כל כולך, מלאה בו, שלו, ועשויה לא מבשר, אלא את כל כולך רק עונג יצוק, מפוסלת מהחומר ממנו עשויים חלומות.
--------------
* בפורום כתבתי אפרודיטה. הטעות היא שלי. אובידיוס, הרומי, מן הסתם ציין את האלה הרומית ונוס.
למתעניינים, הסבר על מקור הבלבול: אפרודיטה הייתה אלת האהבה והיופי במיתולוגיה היוונית. ונוס הייתה, במקור, אלת האביב הרומית, וכמו ברוב התרבויות, אביב התקשר גם ליופי ולאהבה. המית' הרומית הושפעה רבות מהיוונית, וכן נוצר לעיתים בלבול ביניהן בזכרון הקולקטיבי המערבי. היום אנו רגילים לחשוב שונוס ואפרודיטה הן אותה האלה, או שונוס הוא שמה הרומי של אפרודיטה. זה לא נכון, אבל גם לא לגמרי בלתי נכון. היו הרבה קוי דמיון ביניהן, הייתה חפיפה לא קטנה בין תחומי החיים "בטיפולן" ושתיהן מהדהדות את פולחני "האלה". כמו כל דמות מיתולוגית, ונוס מתפתחת עם הזמן, ובתקופות שונות מודגשים היבטים שונים שלה ומיוחסים לה יותר או פחות תפקידים. בגלל ההשפעה הרבה של התרבות היוונית על הרומית, ונוס המאוחרת דומה יותר לאפרודיטה מזו המוקדמת. התפקוד של ונוס ב"פיגמליון" מאד מזכיר את אפרודיטה, כי הוא מתייחס לפן שלה העוסק בתשוקה ו"אהבה" ארצית ("אהבה" במרכאות כי הרבה סיפורים הקשורים בה מתייחסים לכך שלאנשים נדמה שהם מאוהבים, כאשר למעשה הם אחוזי תשוקה או אובססיה. יש אהבה נעלה, טהורה, ויש "אהבה" שדוחפת אנשים לשיגעון או אכזריות. במיתולוגיה היוונית כמו בכל מיתולוגיה שנתקלתי בה, סיוע אלים, כישוף אהבה וכיו"ב יכולים לעורר תשוקה או אובססיה, אך לא אהבה טהורה. מה שהאלים כן יכולים לעשות, זה *לעזור* למאוהבים באמת - לארגן מפגש ביניהם או להסיר מכשול מדרכם). להיות כתובת לתפילותיו של המאוהב מיוחס הן לאפרודיטה והן לונוס.
**שמה לא מופיע ביצירה אלא מוכר מהמיתוס עליו היצירה מבוססת
לפני 13 שנים. 27 ביוני 2011 בשעה 10:05
