זה פשוט מדהים, עד כמה אנשים מוכנים לעצום עיניים, להתעלם מחצי התמונה, לאטום אוזניים, רק בשביל לחזור ולומר את מה שכבר אמרו, רק בשביל להמשיך לחשוב את מה שחשבו עד עכשיו.
שני אנשים מנהלים ויכוח. בשביל מה? מה המטרה?
האם הם רוצים לשכנע זה את זה? האם הם חושבים שיצליחו? ומדוע זה חשוב, לשכנע?
האם הם מעוניינים לשמוע את הצד השני?
האם הם מעוניינים ללמוד?
כשהם נחושים לשכנע - כשהם מבקשים שיקשיבו להם ויפתחו את הראש והלב וישתכנעו - האם באותה מידה הם מוכנים להשתכנע? האם הם לוקחים בחשבון אפשרות שהצד השני דווקא צודק? ואם הם טועים - האם הם יכולים להיות ענווים מספיק, קשובים מספיק - בשביל להבין, ולהשתכנע, ולסגת? ולהודות על התיקון?
לשם מה אנו מדברים זה עם זה? כדי להוכיח זה את זה על טעויות? כדי להרגיש חכמים יותר? ואז, מה? אז נרגיש חכמים. נרגיש עליונים. נרגיש טובים יותר מאחרים. מה הלאה? מה זה מועיל?
אדם נכנס לחדר מלא אנשים. חלקם ישוחחו עמו. מה הוא רוצה, עכשיו? האם הוא רוצה להוכיח, להם, לעצמו, לקול של אבא באחורי ראשו, שהוא טוב מהם? שהוא מוצלח מהם? שהוא חזק מהם?
האם הוא רוצה לאתר בהם בני לוויה ראויים? האם הוא רוצה למצוא בהם חברים, שווים לו, טובים בעיניו?
בשם מטרות, אנחנו מתירים אמצעים. לפעמים אנחנו לא רק שמתירים אמצעים פסולים, אלא בכלל לא שמים לב מהם האמצעים. מסננים את כל המידע שסותר את התיאוריה שלנו. מתאימים את ההנחות למסקנה ולא את המסקנה להנחות.
בשם הפציפיזם, אנחנו סולחים על אלימות. בשם הפציפיזם, אנחנו מגישים לא רק את הלחי השניה שלנו, אלא גם את לחיו של שכננו, ואת לחייהם של כל מי שאנחנו רק יכולים. בשם רדיפת השלום, איננו עוצרים מלחמה.
אנחנו מאמינים אמונה עיוורת. באגדות, במוסכמות, בכתבי קודש. אנחנו מוכנים לדחות מאה עדויות מוחשיות תמורת היאחזות באמונה.
אנחנו מוכנים להחפז לחרוץ משפט, לדון חפים משפע, לחון אשמים, להכשיל צדק - בשביל לקדם אג'נדה.
בלי להקדיש כל מחשבה לעומקן של הסיסמאות, אנחנו מכריזים, ועוד בגאון: או שאתה איתי, או שאתה נגדי.
או שאתה מסכים לכל מאה התנאים, או שהעסקה מבוטלת.
או שדעתך נכונה, או שדעתי.
כל כך מעט פעמים אנחנו זוכרים שיש אפשרות שלישית. כל כך מעט פעמים אנחנו מבקרים את מקורות המידע שלנו.
לפעמים כל כך חשוב לנו להחזיק בדעה ולהגן עליה, שאנו שוכחים שיש גוונים אפורים שבלתי אפשרי לתת להם שם.
שלפעמים, אין תשובה אחת נכונה. שהרבה פעמים אין כלל אצבע שתמיד עובד. אין שיטה שתמיד עובדת.
אנחנו כל כך רוצים חוקים, שכמעט שכחנו שאי אפשר למיין את כל ההתנהגות האנושית לחוקי ולא חוקי. לא משנה כמה חוקים נחוקק. אני חושבת שיש הרבה אנשים שהיו מאד רוצים שכן יהיה אפשר. שלא יהיה מרווח טעות.
יש אנשים שרוצים שהסיסמאות יהיו נכונות.
אבל סיסמאות הן אף פעם לא נכונות.
המציאות מורכבת.
וכל אחד, חושב שהמטרה הנעלה שלו, יותר חשובה מהמטרות הנעלות של חברו.
ורק אל תקראו לי גזען, או פונדמנטליסט, או פנאט, או שובניסט, או דמגוג, או מתחסד, או בוגד...
כי אני צודק
כל כך צודק
והדבר שהכי מפחיד אותי בעולם הוא לא להחזיק בדעות קדומות - כי ללא דעות קדומות, ללא מוסכמות, ללא היררכיה - העולם יהפוך ללא מוכר, ללא צפוי, כל כך גדול ובלתי ניתן למיפוי. ח-ר-ד-ה.
דרך ארץ, חברים. דרך ארץ, השכלה, וענווה.
ועד שלא נלמד את שלושת הדברים הלא כל כך מסובכים האלה - שום חוק לא יעזור לנו, וגם שום הפגנה.
ואחרי שנלמד אותם - לא נזדקק להפגנות.
ואז ישאר לנו רק לרכוש את האומץ, להשלים עם זה שלא הכל ידוע, אומץ להותיר שאלות פתוחות, פשוט פתוחות.
להשלים עם זה שלפעמים אי אפשר לדעת.
להשלים עם זה שלפעמים אי אפשר לשלוט במציאות.
ובמקום להיות צודקים, לנסות להיות קצת טובים זה לזה. ואז, הפלא ופלא, נמצא את עצמנו צודקים.
לפני 13 שנים. 3 ביולי 2011 בשעה 18:01
