"ארצה זונה"
עובד רק כי אני יודעת שאני יקרה מפז בשבילו
"סתמי ת'פה ופתחי רגליים"
עובד רק כי אני יודעת שהכי מעניין לו מה יש לי להגיד
"לא אכפת לי מה את רוצה"
עובד רק כי הכי אכפת לו מה אני רוצה
וזה עובד, לגמרי עובד
וזה מגרה רק אם זה נשמע אמיתי, רק אם הוא נשמע כאילו הוא מתכוון מזה
וזה לא היה עובד בחיים אם הייתי חושבת שהוא מתכוון לזה
מבלבל?
בשבילו, בדרך כלל כן
בשבילי זה הכי פשוט, "זה נשמע לכם סותר אבל זה - לא".
זה הכי טוב דווקא כשמעמידים פנים, משום מה
כשהיינו זרים, זמניים, אנוכיים
תן לי חיבוקים ונשיקות וליטופים
בקש שאשאר לישון, הכן לי תה עם נענע בבוקר
אז מה שזו לא אהבה, בוא נהיה נחמדים זה לזה
בשביל שבשעות האלה של הניצול ההדדי, זה יהיה נעים
תהיה לנו אחוות סטוציונרים
באנו להנות. בנועם, בחביבות, בהתחשבות וחיבה
נעשה את זה טוב. בכל זאת, אנחנו לא מכירים כל כך טוב, צריך להיות אדיבים, מנומסים.
ונפרד כידידים.
כשהיינו אהבה
שקר לי: תן לי מכה, תן לי גסויות, עשה ממני בובה שלך
וגם אני אשקר לך, במצח נחושה אשקר, אתה החפץ שלי עכשיו, ואני אעשה בך, כל מה שיתחשק לי
ואל תגיד שאתה אוהב אותי
לא צריך בכלל להגיד שום דבר
עכשיו אנחנו זרים, ולא אכפת לנו, ואנחנו נסחוט זה מזה כל טיפת הנאה שאפשר, כי יש לנו זמן רק עד הבוקר
ואין לנו "מחר" לנשום לאט לתוכו
אין שום דבר
וככה, כשאני סומכת עליך לגמרי, אני הכי רוצה שתפחיד אותי, עד שהלב שלי יפרוץ מהגרון
תמיד אני רוצה שיפחידו אותי
ואז הבחור הזה, פגישה שניה, הוא נוהג אל תוך היער
ואני אומרת לו, אל תפחיד אותי, אם תפחיד אותי אני לא ארצה להמשיך.
דווקא להפך.
דווקא.
זה חייב להרגיש אמיתי
וזה חייב לא להיות אמיתי
זה חייב לתפוס גבול נורא דק, סדק בתוך המציאות
מעין הפוך על הפוך על הפוך, זה נשמע מסובך אבל זה כל כך, כל כך פשוט, בעצם, רק המילים הופכות את זה לקשה להבנה. תשוקה קלה להבנה כשהיא נוגעת בך, וכמעט בלתי אפשרית להבנה כשהיא רעיון. תשוקה היא לא רעיון בכלל. היא חום. או שמרגישים אותו או שלא.
והחום הזה חייב להמיס את המציאות. הוא ממיס זרות והוא ממיס קרבה. הוא ממיס את ההבדלים והוא ממיס את הדמיון. הוא ממיס את כל מה שאנחנו יודעים זה על זה. הוא ממיס את הזהירות ואת הפזיזות. הוא ממיס זרות כדי שתהפוך להתעלסות. הוא ממיס את ההיכרות והאכפתיות, בשביל להשאיר במרכז את הגוף. הוא ממיס את השוויון כדי שהפטישים ינועו בחופשיות, והוא ממיס יחסי כוחות בשביל לבשל הנאה הדדית.
"שימי לב, יחסי המין הופכים טובים כשאין קרבה".
יש בזה משהו. אבל לא משהו אמיתי. תביני, יחסי המין באמת הופכים טובים כשאין קרבה, את יודעת למה? כי כשאין קרבה, אלה רק יחסי מין. אין ביניכם שום דבר. זו הדרך היחידה לתקשר. כל האנרגיה מושקעת במקום האחד הזה. כל שמץ קרבה שאתם מסוגלים לו, מתנקז למגע הזה.
כי כשאין קרבה, הדרך היחידה להתפשט ולגעת, היא להמיס את המציאות. לשכוח שאתם שני זרים, ולזמן קצר, להיות הכי קרובים שרק אפשר. לשכוח את עצמכם ורק להרגיש את זה.
כשיש קרבה, זה משום מה הופך לקשה יותר. המציאות עיקשת יותר. לשכוח את עצמכם ורק להרגיש את זה - פתאום זה מסובך. לשכוח זרות עד כדי היצמדות - זה הצלחנו. וזה הרי אבסורד! איך אפשר, בלי שום קשר של ממש, ככה להיפתח, ככה להתמסר, ככה להחשף, לאדם שלא היינו מלווים לו עשרה שקלים, להלוות את הגוף שלנו, את התשוקה שלנו.
קל להבין, כשאומרים "בשביל לעשות אהבה עם זר, צריך לשכוח לזמן מה, שהוא זר". זה נשמע לנו בסדר. כאילו שזה לא נשמע מוזר, לגדל רגשות יש מאין.
אבל כשמאוהבים, איך אפשר לשכוח? איך אפשר לשכוח שזה אבא, שזה בן זוג, שיש לנו בית, שיש לנו משפחה, שאכפת לנו? למה זה יותר קשה מלשכוח שנפגשנו רק לפני שעה?
לשכוח את כל מערכת היחסים, להניח אותה מחוץ לדלת, לדעת שנוכל לחזור אליה בבוקר.
ולמשך כמה שעות, לתת לחום להמיס את המציאות, ולהישאר רק גוף צמוד אל גוף, רק סטיה שמחפשת אובייקט, רק דחף שמחפש פורקן. עד הופרקן, עד ההתעוררות.
אנחנו עושים את זה כל הזמן. אנחנו מדחיקים ונזכרים בכל מה שאנחנו, עשר פעמים ביום, לפי הצורך.
אז נעשה את זה רק עוד פעם אחת, בסך הכל.
אז הזרות הזאת, וזה מצחיק, נדמיין לעצמנו זרות בשביל לשחזר את מה שהרגשנו כשדמיינו שהזרות היא קרבה, אז נדמיין אותה, או נדמיין משהו אחר, זה לא משנה, לא באמת צריך לדמיין הרבה, כל מה שצריך זה לשכוח.
והשכחה אולי תהיה מזוייפת, אבל למי בכלל אכפת, כשהתשוקה שממיסה את המציאות סביבנו ומותירה רק כאן ועכשיו, אני ואתה, עונג ועונג, התשוקה הזו אמיתית לגמרי.
ולא צריך להישמר, ולא צריך להקפיד שלא לאבד את הראש לגמרי, ולא צריך לשים לב שלא נגזים עם כל הרגש הזה, ולא צריך להאט ולא ללכת עד הסוף. בתוך כל הידיעה הזאת, אפשר באמת לשקוע, באמת לשכוח, לשכוח הכל, באמת לשכוח.
רק כי כשנתעורר, כל מה שהעזנו לא להתאמץ לזכור, עדיין יהיה שם.
לא כמו כשאת באמת חופשיה, ואת צריכה לזכור כל הזמן, לא לאבד את הגוף שלך, לא לאבד את הלב שלך, לא לאבד את הכבוד שלך, לא לאבד את הדרך, כל הזמן לזכור, לא לעצום עיניים באמת, כי כשתפקחי אותן, כל מה שהעזת לא לשמור עליו, עלול כבר לא להיות שם.
והתהום קוראת לך, ואת מתרחקת מהקצה, שלא תפלי ויבוא הסוף שלך, והכל ייגמר. ואולי לא ייגמר. את לא יודעת. אסור לך ליפול.
אבל כשהתהום הזאת בתוך הבית שלך, בית שאת בנית, כמה עמוקה היא כבר יכולה להיות, את לא יודעת, וזה גם לא משנה, מה שלא יהיה בסוף תמצאי את עצמך עדיין בבית, ואת עוצמת עיניים וקופצת, נחה מחוייכת על האוויר, בנפילה הבאמת חופשית היחידה שאי פעם יכולה להיות לך.
* * *
אולי זה לא הכי מובן. קשה לי לדעת, כי המילים האלה לא יוצאות מאותו המקום ממנו אני מוציאה טיעונים לוגיים. זה בטח גם לא הגיוני בכלל. אבל בשביל לדעת שמשהו אמיתי, זה בכלל לא משנה אם זה הגיוני או לא*.
הנה משהו אמיתי: לא טעמתי את מתיקותו העזה ביותר של החופש, עד שהייתי שלו.
מעולם לא הייתי חופשיה כפי שאני בזרועותיו.
ושום הבטחה לסמים טובים יותר, לא תגרור אותי חזרה אל בין החומות.
כך או כך, אבקש להמיס מציאות. השאלה היא, איזו מציאות אני רוצה שתחזור ותתגבש, בין גל חום אחד למשנהו.
*זו לא המצאה שלי, מלמדים את זה במבוא ללוגיקה
לפני 13 שנים. 5 ביולי 2011 בשעה 15:29
