לאחרונה נכתבו פה כמה וכמה דברים על מסירה. אני קוראת אותם בשקיקה. זה מרגש, וזה מעניין, וזה מסקרן, וזה מזעזע, וזה מרתיע, וזה מושך, וזה מעורר, וזה מכעיס, וזה רומנטי, כל הדברים האלו ביחד ולחוד.
אני חושבת וחושבת ובכל פעם יוצא לי אחרת. דבר אחד משותף לכל החשיבות האלה: כל דבר שאתה עושה לאדם השייך לך, זה בינך לבינו. אבל כשאתה מוסר אותו לחבר שלך - זה בינך לבין החבר.
גם בזה אני לא לגמרי בטוחה.
כמו רוב הדברים שאנחנו עושים פה, גם עניין המסירה הוא כל כולו שאלה של פרשנות. אותו האקט ממש יכול להיות קאקולד, והוא יכול להיות סרסור, והוא יכול להיות קומונת אהבה חופשית, והוא יכול להיות העצמה של שליטה. הוא יכול להיות הרבה דברים.
קודם כל, אני לא מאמינה בלעשות דברים "לשם השליטה", לעשות אותם *רק* כדי לחזק את התחושה מי פה השולט. זה נראה לי מוזר. אחרי זמן מה ביחד אנחנו כבר לא צריכים את ההצגות האלה. אנחנו יודעים היטב שאנחנו שייכים זה לזו. אני יודעת שהוא יעשה הכל בשבילי, ואני לא צריכה לבדוק את זה כל הזמן. אני לא צריכה להעמיד אותו במצבים שיעשו לו רע, רק בשביל לראות שהוא מוכן לרצות אותי. זה מעניין? בשביל מה זה מעניין? שוב ושוב לראות את ההוכחה הזאת? זה שיא הריגוש? זה נראה לי נמוך ופתטי. כתבתי על זה בעבר בהקשר אחר: אחרי שמחליטים להתחתן, כל המחוות האלה של הצייתנות הופכות לממש קטנות, ממש מגוחכות לעומת הנכונות לסמוך עליו עם החיים שלי, עם המשפחה שלי, עם הילדים שלי, עם הבית שלי. אנחנו לא צריכים להוכיח את המסירות שלנו כי בשלב זה של הקשר זה כבר מובן מאליו. נראה לי, מאיפה שאני מסתכלת, שאנשים זקוקים לזה רק כשהם משחקים, רק כשהם עסוקים באיזו המחזה של פנטזיה, והם צריכים לייצר באופן מלאכותי את תחושת השליטה. וברגע שיפסיקו המחוות הסתמיות האלה הכל יתפרק.
מה זה כבר, ה"מסירה" הזה? בסף הכל, להזדיין עם מישהו אחר. במה זה שונה, בעצם, מחילופי זוגות? מה, רק בזה שהשולט הוא זה שמחליט מי יהיה האדם הנוסף? זה נראה לי פרט כל כך שולי. אולי זו רק אני. אבל נראה לי ש... אם היינו עושים חילופי זוגות (אין לנו תוכנית כזאת), שנינו צריכים לאשר את השותפים שלנו. במה זה שונה מזה שהוא בוחר אותם ולי יש מילת בטחון? בפועל, בכלום. כמה הבדלים סמנטיים לכל היותר.
יותר קל לי להבין מסירה כאקט של שליטה כשזה באמת נעשה לא כלפי הנשלטת עצמה אלא כלפי החבר שמוסרים אליו. אז אני מבינה את זה באמת כקטע של שליטה. כי רק במצב הזה הנשלט הוא האובייקט והמוסר והמקבל הם הסובייקטים.
* * *
קשה לי להבין נשים שמוכנות להימסר כאקט של ריצוי. למה זה כל כך חשוב להיות "נשלטת"? מה זה משרת? למה כל כך חשוב לציית למישהו? אני יכולה להבין נשים שזה מרגש אותן. אני יכולה להבין נשים שזה מעצים את תחושת ה"נשלטת" שלהן וכתוצאה מזה בעקיפין מעצים את הריגוש. מה שקשה לי להבין זה נשים שלא ממש בקטע, אבל מוכנות שיעשו להן את זה, רק כדי לרצות.
האמנם באמת אין גבול?
האמנם "הסכמה" היא איזה סעיף משפטי נטול גוונים שמכשיר הכל?
האמנם בשם ההסכמה, לא נעלה על הדעת שיש מניפולציות שחוצות איזה גבול של נכון או לא נכון שהוא מעבר לתחושה האישית של כל אחד?
* * *
יש אשה מופלאה, נקרא לה "עוגה". אני מוכנה לתת לעוגה כל דבר ששייך לי. פעם הייתי מוכנה לתת לה גם גברים. כי היא תמיד הייתה מעליהם. תמיד היחסים שלי איתה היו מעל היחסים שלי עם אותו גבר. תמיד "היא הייתה שם קודם". ללא התחושה הזאת אני לא חושבת שהייתי יכולה לדמיין כיצד אני מוסרת לה מישהו.
גם עם טדי, "היא הייתה שם קודם". חשבתי על זה. פנטזתי על זה. הייתי יכולה לעשות את זה. הייתי יכולה להתרגש מזה. זה לא היה גורם לי לאהוב אותו פחות או משהו כזה. זה לא היה גורם לי פתאום להימשך אליו פחות או להרגיש שקשה לי להיות איתו אחרי שראיתי אותו עם מישהי אחרת. כי היא לא "מישהי אחרת", האשה הזאת היא לא סתם "אחרת" כלשהי. היא חלק ממני. להיות איתה זה לא "להיות עם אחרת". לא ממש. הנשמות שלה ושלי מחוברות.
כל מה ששלי שלה. ככה אני מרגישה כלפיה.
זה יכול להיות נורא מרגש, לחלוק איתה גבר. זו יכולה להיות פסגת הרגש של היחסים בינה לביני.
אבל זו בדיוק הנקודה: בינה לביני.
אני לא אחלוק איתה את טדי כי הוא לא אובייקט בעיני. כבר מזמן שלא. הוא היה אובייקט, בימים הראשונים, כשרק התחלתי לשכב איתו ולא ידעתי שאני הולכת להתאהב בו. יכולתי לדמיין את זה אז. ועכשיו - אני לא אעשה ממנו אובייקט. כי זה לא סוג הקשר בינינו.
גם אם בינינו, אני יכולה לסשן אותו, ואני יכולה להחפיץ אותו לפרק זמן כזה או אחר, מהות הקשר היא שהוא סובייקט. כל דבר שאני אעשה לו, מחפיץ ככל שזה יהיה, אני אעשה את זה *לו*. זה תמיד יהיה ביני לבינו. גם כשהוא הצעצוע שלי, הוא ממשיך להיות סובייקט במערכת היחסים הזו. אם אני משחקת בו, ואני יכולה לעשות את זה בלי הדאגה הונילית לרגשותיו, אני תמיד מודעת לתחושות שלו. אני תמיד מודעת לכך שיש לו רגשות ושזו חוויה שלו. גם אם הרגש שאני מוציאה ממנו באותו רגע הוא כניעה - זה תמיד עוסק בו. המודעות לאנושיות שלו תמיד נמצאת על פני השטח, גם כשאני דורשת ממנו דברים שלא כל אחד היה חושב שראוי לדרוש מאהוב.
אני מצליחה להסביר את עצמי בעניין הזה של אובייקט/סובייקט?
* * *
תם ולא נשלם. השעה מאוחרת ועוד לא השלמתי את חובותי ליום זה. אני מותירה את הפוסט לא גמור. אין לי תוכנית מוגדרת לסיים אותו, אני רק יודעת שכרגע הוא לא גמור.
זה כמובן לא אומר שאי אפשר להגיב עליו כמו שהוא. אפשר גם אפשר :)
לפני 12 שנים. 25 בדצמבר 2011 בשעה 22:04
