"אדם בן חמישים עם נפש של בן עשרים".
זה נשמע טוב, נכון? כשאומרים את זה מתכוונים לטוב. מתכוונים שנותרו באדם הזה מרץ, סקרנות, פתיחות, תום לב, כל התכונות הנעימות והמושכות המיוחסות לצעירים.
אבל המשפט הזה תמיד מעורר בי אסוציאציה לא כל כך זוהרת.
כשאדם כל כך "צעיר בנפשו" עד שהוא מרגיש נוח עם בן/בת זוג בני עשרים, אני תוהה מה קרה במשך כל השנים האלה. הגיל מביא איתו לא רק שחיקה כי אם בגרות, תבונה, רוגע מסויים. אני מצפה מאדם מבוגר שגם אם ישמור על רעננות מסויימת שתאפשר לו להרגיש נוח בחברת צעירים ממנו, הרי שבעת שהוא בוחר שותף לחיים, יהיה לו צורך בשותף בעל נסיון ובגרות מסויימים, ולו במידת מה.
כדי להיות בן זוג ראוי לנערה צעירה צריך להיות מלא חיוניות, וזה נהדר ומומלץ לכולנו לשאוף להיות כאלה - אבל לא צריך להיות גם קצת אינפנטיל? אני לא מדברת על מערכת יחסים שיש לה מטרה מאד מסויימת - כמו לטפח גאווה או לספק צרכים גופניים. אני מדברת על קשרים עמוקים יותר, ממושכים יותר, של שותפות אמיתית.
כמובן, אני לא שופטת, ומאמינה שיש זוגות בהם פער הגילים מתבטל על ידי רמה מאד גבוהה של התאמה רוחנית. אבל מוזר לי ש"צעיר ברוחו" תמיד נתפס כחיובי.
כשאנו מתבוננים בצעירים, "בוגר/ת לגילו/ה" נחשב למחמאה, אבל ברור שיש משהו די מעורר רחמים באדם שבגיל צעיר הפך להיות ציני ואיבד את כל תמימותו, הרבה יותר מאשר באדם שבגיל מבוגר מעדיף אמת קשה על אשליה מתוקה.
באופן אישי, אני מקווה שבגיל חמישים ארגיש בת חמישים, לא יותר ולא פחות, בדיוק כמו שהיום אני מרגישה בדיוק בת עשרים ושש. אני שמחה שעוד לא נותרו לי כמה רעיונות תמימים שעדיין לא הספיקו להתנפץ אל קרקע המציאות, ואני שמחה שכבר איני שוגה בתפישות מטופשות שליוו אותי בגיל 18, ואני שמחה שאני כבר לא ילדה בת ארבע שלא יודעת דבר על העולם שנמצא מחוץ לשכונה שלה. אני מקווה שלא אגיע לגיל חמישים שחוקה ומיואשת, אבל אני מקווה גם שלא אגיע אליו תמימה כפי שאני היום, מבלי ללמוד דבר.
מוחמד עלי אמר - אדם הרואה בגיל חמישים את העולם באותה צורה שהוא ראה אותו בגיל עשרים, בזבז שלושים שנה. אני מסכימה איתו. אני מקווה שבעוד עשר, ועשרים, ושלושים שנה - אוכל להיות פיקחת, מפוכחת, פקוחת עיניים ולב, ולהרגיש שיש בי חיות מבלי להצטרך לקרוא לזה "צעירה". אני מקווה שאוכל להרגיש שיש עוד חיים לפני - מבלי שארגיש ש*כל* החיים עוד לפני.
לפני 12 שנים. 26 בדצמבר 2011 בשעה 7:20