וכי מזמן לא כתבתי משהו פשוט ואישי. לאחרונה אני כותבת נורא שכלי. זה נחמד, אני מחבבת את מה שיוצא לי, אבל כשכותבים שכלי הכתיבה לא מהווה מנוחה. כי, אתם מבינים, אני מאד אוהבת לכתוב. זה מרגיע אותי. לפעמים זה נחמד פשוט לכתוב, משהו נוסטלגי, משהו...משהו רך.
במשפחה שלי מציינים את ראש השנה האזרחית בארוחה משפחתית. בשנים האחרונות זה כבר לא מה שהיה פעם. השנה הם אפילו לא תלו את הקישוטים. מאז שהגוזלות עזבו את הקן, זה כבר לא מרגיש כמו משהו שחייבים לעשות. פעם לא הייתה שאלה בכלל. עד לפני כמה שנים אבא שלי גידל במרפסת, בעציצים, עצי ברוש. ברוש לימוני זה עץ די מגניב, לדעתי. הוא נראה כמו שברוש נראה, רק קטן כזה, בגובה שני מטרים בערך. ומה שמגניב בו זה שכשמועכים בין האצבעות את העלים שלו, הם מדיפים ריח לימון. זה נורא משעשע אותי - עץ מחט עם עלים בריח לימון. בשלושים ואחד בדצמבר היינו מקשטים ברוש, בצעצועים שבירים שאמא שמרה בקופסת קרטון. הקופסה כבר התפרקה מרוב יושן. בעשור הראשון בארץ היה מאד חשוב לשמור על הקישוטים האלה. עכשיו זה כבר לא כל כך משנה. מוכרים אותם בכל מקום. אני שמחה שכבר לא קשה להשיג אותם, אבל עכשיו הם כבר לא כל כך מיוחדים בעיני.
החפץ שעדיין נראה לי מיוחד הוא שרשרת נורות צבעוניות שצורתן כאצטרובל. בדרך כלל ההורים שלי מותחים אותן בין הקירות בבית, משתמשים בפינות מסגרות התמונות, במכסה הפסנתר, במוט של הוילונות.
הייתה שנה אחת, לעציצים של אבא הייתה שנה טובה במיוחד והיה ערב נעים, כמעט ולא קר. ההורים שלי קישטו שבעה או שמונה ברושים, תלו את הנורות במרפסת, והגישו שמפניה על שולחן הפלסטיק הלבן. זה הרגיש מאד חגיגי.
כמעט עשרים ושתים שנים אנחנו פה, וברובן זו הייתה ארוחה משפחתית חגיגית. בשנים האחרונות זה כבר לא כל כך מסתדר. משתדלים להיות ביחד אבל לא תמיד זה מצליח. לא כל כך נוח לי לבלות את הלילה רחוק מהמעונות, ומלחרת יש לימודים, ויש לי עבודות לכתוב...
עשרים ושתים שנים - עם הזמן זה הופך להיות חשוב פחות. הארוחה המשפחתית הגדולה היא עכשיו בליל הסדר. אמא שלי, כשהייתה בגילי, בכלל לא ידעה מה זה ליל הסדר. לא ידעה שיש דבר כזה. לא מזמן היא אמרה לי שזה נורא מרגש אותה, שאני הולכת להתחתן תחת חופה, עם רב וברכות וכל זה. שמה שהכי מרגש אותה זה שאני יכולה. ביום החתונה שלה, היא החליפה טבעות במשרד רשם הנישואים. לא כי זה מה שהיא בחרה, אלא כי זו הייתה הדרך היחידה להינשא בברית המועצות. כמובן, יהודים רבים בגולה הקימו חופה בחצר הבית במקביל לרישום האזרחי. אבל אמא שלי לא ידעה מה זה חופה.
אני אפסיק לכתוב עכשיו - טדי הכין לנו ארוחת ערב מגרה במיוחד.
אולי מה שרציתי לומר זה שאני לא מתה על סיכומי השנה האלה, ואם כבר לעשות אותם אז ביום ההולדת או בסוף חודש אלול. לא רק כי שם מסתיימת שנה עברית, אלא כי כל אורח החיים מתאפס בתקופה הזאת דווקא. סוף דצמבר לא משנה שום דבר מיוחד, זה סתם יום אמצע כזה - אמצע החורף, אמצע הסמסטר, אמצע השנה...
אני הולכת להתכרבל על הספה עם טדי, לצפות בביג בנג תיאורי, לאכול שייטל עם אמצע ורוד, ואז לחזור לעבוד. זה נראה לי אחלה של אמצע.
לפני 12 שנים. 31 בדצמבר 2011 בשעה 18:23