1. הקטע הבא אינו הפוסט:
זרקתי איזו הערה על התנוחה שתחמיא לו, צירפתי חיוך של "אני לא מנסה לרמוז משהו, סתם צחקתי", טפחתי על ישבנו בחביבות ונכנסתי למקלחת. יצאתי וחלפתי על פני חדר השינה שלנו וקלטתי אותו בתנוחה עליה הערתי, ערום על המיטה. גב אלי, הוא לא יכול להסתכל עלי בלי לצאת מהפוזה.
אני כל כך אוהבת שהוא עושה את זה.
המשכתי ללכת. הדחף הראשון הוא מיד לקפוץ אליו, אבל המשכתי ללכת. המשכתי בשגרת ה"אחרי מקלחת" שלי - מי פנים, שיוף ציפורניים, סירוק שיער... נכנסתי לחדר השינה, הוא לא זז. אני לא נוגעת בו. לא אומרת כלום. ניגשת לארון שמאחוריו, מפשפשת בו, פותחת את מגירת התחתונים שלי, זורקת על עצמי איזו כותונת בייתית. הוא רק שומע את הדלתות זזות. מעניין כמה זמן הוא כבר מחכה ככה - המקלחת שלי יצאה קצת ארוכה מהרגיל. ליבי קצת יצא אליו, חמוד שלי, מחכה ככה יפה בלי לזוז, בלי לדעת אם בכלל שמתי לב, זה בטח נורא מתסכל. ואז לשמוע אותי מסתובבת בחדר, אני במקומו הייתי משתגעת, לא לראות את הפנים שלו, לא לדעת אם השגתי את האפקט הרצוי. אני חושבת על איך שהוא בטח מרגיש, כשאני מתעסקת עם הארון במקום להתייחס אליו. הוא אפילו לא יודע אם אני מחפשת משהו ללבוש או איזה מכשיר לא נודע. זה מה שמחזיק אותי לא לגעת. אני חושבת על כך שזה בטח קשה להתאפק ולא להסתכל אחורה. אני צריכה לבלוע את הרוק כשאני חושבת על זה. ככל שאני יותר מכניסה את עצמי למחשבה על מה שהוא בטח מרגיש, אני יותר מתרגשת ויותר מתעכבת, שותה את הרגע הזה, מתחככת כמו חתולה על ליטוף במתח שבאוויר, מלקקת את השפתיים.
ורק אז מניחה עליו אצבע ראשונה.
2. מה אומר לכם המשפט "מחכה לי ערום על המיטה בלי לזוז"?
אני חושבת שסעיף 1, בתור פוסט, היה מיותר לגמרי. כל כך בנאלי, הסיפור הזה. אם לספור את מספר הפעמים שקראתי פה, "מחכה (גם זכר גם נקבה, כותבים אותו הדבר) על ארבע/שש, תחת בולט מופנה לכיוון הדלת"... זה כבר הפך לסוג של קיטש. זה נורא מרגש כשעושים לך את זה, אבל יש לי תחושה שלקרוא על זה כבר לא מעניין אף אחד. סתם עוד בחור/ה בעמידת שש. כשאני עושה את זה הלב שלי משתולל בחזה, אבל כשאני כותבת את זה נראה שכתבתי משהו כל כך סתמי, שלא יעשה לאף אחד "וואו, מרגישים את פעימות הלב דרך הדף" - אולי אם אצליח לכתוב את זה ממש טוב איכשהו, אבל אם רק אכתוב "חיכיתי לו על הברכיים" זה לא ירגיש פואטי בכלל. למרות שזה תמיד מרגיש לי נורא פואטי לעשות את זה.
3. מה עושה לכם לראות תחת מופנה אליכם כשאתם פותחים את הדלת? מה עושה לכם לחכות למישהו שיכנס ויראה את התחת שלכם מופנה לדלת? זה כמו שדמויות בסדרות אמריקאיות מחכות למישהו בכותונת לילה על המיטה? חמוד? חביב? נחמד?
4. מה אם הייתי לוקחת את סעיף 1 ועושה ממנו פוסט בבלוג הפתוח לציבור הרחב שלי? איך זה היה נקרא שם? גם באותה תחושת "חמוד"? מהדברים החמודים האלה שזוגות עושים? סתם רגע מתקתק בינינו שלכל היותר יסחוט מהקוראים הסבלנים יותר "אווו" של אותן סדרות אמריקאיות? "אווווו, איזה מאמי"?
הרצפטורים שלי כבר לא מה שהיו פעם.
אולי אם אני אקח את סעיף 1, או משהו דומה, בעצם - מן הסתם אצטרך לשכתב אותו מ-א' עד ת', אנסח אותו חד יותר, תקיף יותר, קצת בוטה יותר. ואכתוב אותו בבלוג הלבן שלי, אני לא יודעת - אם זה יהיה סתם בנאלי, או סתם TMI, או שאולי מישהו/י יעצור את הנשימה יחד איתי, כמו שאני עצרתי את הנשימה כשקראתי את הסיפורים שלי מי שאז הייתה Buttercup במגזין הכלוב, לפני שש שנים, קראתי שוב ושוב את הסיפורים שלה בנשימה עצורה ובלעתי את הרוק.
אין לי מושג.
5. אני בטוחה שלכולם יש דברים שפעם נראו להם "וואו" ועכשיו נראים להם "בקטנה". האמת שיש לי גם כמה הפוכים - דברים שפעם לא הזיזו לי והיום אני לא מבינה איך הייתי מסוגלת. אבל זה עניין לפוסט אחר לגמרי-לגמרי. אולי תספרו לי קצת? אני יודעת שזה בנאלי, אבל לא יהיה נחמד להעלות קצת זכרונות על מה שפעם היה "שיואו אנחנו הכי קינקים בייקום" ועכשיו הוא נשמע קצת כמו זה: "היום ירדתי לבעלי. הרגשתי כל כך מושפלת. להרגיש את הזין שלו בפה שלי, הביא אותי לגבהים חדשים. עכשיו אני באמת מרגישה כמו השפחה העלובה שאני. ואז כשהוא גמר לי בפה חשבתי שלא אעמוד בזה. תודה לך, אדוני, שאתה כל כך קשוח אלי ומעמיד אותי כל יום באתגרים חדשים".
יאללה, פינת נוסטלגיה, למישהו בא? :)
לפני 12 שנים. 5 בינואר 2012 בשעה 14:26
