נראה לי אנשים מקלים ראש בשעמום. הוא נתפס כמעין אי-נוחות, משהו שמוטב בלעדיו אבל אפשר להסתדר איתו, חוסר נעימות בנאלי מכדי להיות באמת מוטרדת בגללו. אולי זה רק נראה ככה, כי הוא נפוץ כל כך. אבל זה הרי סבל של ממש! שעמום יכול להעביר בן אדם על דעתו. נראה לי שזה אפילו ידוע להמונים.
אבל יש גם דברים שמשעממים אותי באופן פעיל. כלומר, כמו שמכת אלה היא מכאיבה באופן פעיל. למשל, אנשים מסויימים. אמירות מסויימות. למשל, יציאות שבלוניות וחסרות מעוף של התחסדות, גורמות לי לרצות להטיח את ראשי בקיר עד שכל החולצה תהיה ספוגה בדם. שיחה משעממת גורמת לי יותר סבל ממכות נמרצות. טוב, זו אמירה קצת מגוחכת, כשחושבים על זה - כלומר, אם מכות היו משהו שמפחיד או יותר מידי מרתיע אותי, בטח לא הייתי פה בכלל. אבל תזרמו איתי רגע :)
אני מתשעממת בקלות, וזה הקונפליקט הקיומי המתמשך שלי. איך אנשים מצליחים להתקיים שנים על גבי שנים, ללא צל של מחשבה מקורית? כל מה שחולף במוחם הוא העתק של צילום של דגם של חיקוי של המצאה של מישהו אחר, קלישאות שחוקות עד דק שהם קראו באיזה מגזין או בסטטוס בפייסבוק, ובגלל שזה חולף במוחם נדמה להם שהם חשבו על זה בעצמם - כאשר למעשה, עצם הקונספט של "חשיבה" בכלל לא מוכר להם.
אולי גם לי. אולי אין בכלל בעולם מחשבה מקורית. אולי כל רעיון שאי פעם היה לי מורכב מקטעי צילומים של חיקויים של העתקים של כל מיני דברים, סתם ערבוב אקראי של רשמים. אולי מעט המרחק ביני ושכמותי לבין האנשים שנראים לי כל כך שטוחים - הוא שכשאני חוזרת כמו תוכי על דברים ששמעתי באיזה הקשר שנון, אני מצליחה לעשות את זה בניסוחים משתנים, ככה שזה נשמע חדש.
ובכל זאת, לפעמים... רוב האנשים שנתקלתי בהם לא יודעים למה הם מאמינים במה שהם מאמינים, לא יודעים על מה הם מבססים את הדעות הנחרצות שלהם, לא יודעים מה הטעם לעקרונות שלהם, לא מסוגלים לגבש אף טיעון תקף שאיכשהו יתמוך אפילו ברעיון אחד שלהם. אולי מוטב להם ככה. אולי אני נשמעת ממש מפגרת עכשיו - מתלוננת על אחד הדברים הכי מובנים מאליהם וצפויים בעולם. מאיפה אני רוצה שלאנשים יהיו מחשבות מקוריות? הם רק אנשים, אחרי הכל, לא אלים או משהו כזה.
בדרך כלל אני לא מאמינה גדולה ביתרונות העולם הוירטואלי, אבל אני אסירת תודה לו על דבר אחד עיקרי: הוא הביא אלי את TED. וכשאני צופה בהרצאות של TED, ליבי קל עלי, ואני נושמת לרווחה, ותקווה ממלאת את יישותי הקטנה וחסרת החשיבות. כי שם אני רואה ש- Some people GET IT. והאנשים האלו רבים. תראו כמה אנשים מגיעים לכנסים האלה.
אבל אז האנשים במרחב המוחשי שלי פותחים את הפה ונשפך מהפה הזה משהו שלא ראוי אפילו להיקרא "הגיג" מרוב שהוא התגלמות של סטנדרטיזציה, ושוב המוח שלי חוזר על שבלונה מפייסבוק משל עצמו - I don't wanna live in this universe any more - וזה מוזר לי בכל פעם מחדש, שכולם מבינים את המשפט הזה ואת ההקשר שלו - ובכל זאת העולם מלא בבולשיט.
כתבתי לפני כמה ימים פוסט בשם "אין דברים כאלה" והתפעלתי מאיך שפנטזיות מתגלות כמשותפות ויוצאות לפועל ומצליחות להתקיים במציאות המוחשית. כתבתי אותו בהשראת פוסט של מישהו אחר על ביקור באורגיה משוכללת, אבל באותה מידה יכולתי לכתוב אותו על כנס TED. זו בדיוק אותה התופעה בעיני.
בינתיים בפורום: מישהו העלה פוסט על אורגיה משוכללת עם קונספט מלהיב ביותר. כל התגובות בפולנית.
