הייתי בת עשרים וידעתי בדיוק למה אני מתכוונת כשאני אומרת שליטה. זה היה - אדם אחד מוסר את השליטה בגופו לאדם אחר על מנת שהשולט יוביל את האקט המיני וכל הסובב אותו כמיטב דמיונו והתחשבותו. כלומר, השולט לוקח את זה לאן שהוא רוצה, הנשלט מכבה את קו המחשבה "מה בא לי עכשיו" ומעביר את עצמו ל-MODE "מה בא לו עכשיו". להישלט היה לצאת מתוך עצמי. זה היה לשחרר את ההגנות ואת האגו ולתת לעצמי להיסחף עם החושים. לשלוט היה לקבל בדיוק את מה שאני רוצה, איך שאני רוצה את זה, זה היה לקבל את ההתמסרות הפשוטה הזאת ואת האמון שאקח אותו למקום טוב ולשתות אותה בשקיקה. זה היה לעקוב אחרי התגובות שלו, להיות ערה לכל הבעת פנים, לכל צליל, לדעת מה הוא מרגיש, להתמזג עם המודעות הזאת, לאבד את עצמי בתוך התחושות שלו. זה היה טנגו נפלא של שני אנשים שמענגים זה את זה - האחד מוביל והשני שט אחריו, האחד אוחז והשני נתמך.
אחר כך באו הפרקטיקות. אקטים מסויימים שמזוהים עם זה או עם זה. חלקם נעימים. חלקם נעימים מאד. אבל זה אף פעם לא היה העניין, באמת. זה אף פעם לא היה חשוב לעשות בדס"מ, למרות שזה כיף נורא - אבל זה בעצם רק משחק אחד מהמוני המשחקים שיש בעולם.
בפוסט הראשון שלי בבלוג הזה נכתב:
["בדס"מ זה לא סתם משחק, זה דרך חיים". אז מה עושים כשהחיים הם משחק, כשמשחק הוא דרך חיים?]
ואני עדיין מתכוונת לזה. אנשים אומרים "רק משחק" כאילו שמשחק זה לא דבר נורא רציני וחשוב ומהותי. זה מה שממלא את כל הזמן שלנו. כל החיים שלנו בנויים על אינטרקציות שעובדות על תבנית של משחק כלשהו. מי שלא מסכים איתי, שלא יסכים אחרי שהוא קרא על תורת המשחקים לפחות כמה שורות קלילות.
משחק זה הדבר הבאמת חשוב. אלה החיים האמיתיים. כשהיינו ילדים הדבר היחיד שעניין אותנו היה משחקים. כל חוויה הייתה משחק. כל אינטרקציה הייתה משחק. אחר כך למדנו מושגים אחרים ונהיינו נורא רציניים ומשום מה התחלנו לחשוב שמשחק זו מילה נרדפת למשהו לא חשוב, לא משמעותי, לא מחייב, משהו שלא מתמסרים לו בלב שלם ובשכחה עצמית מושלמת. משחק הוא רק הפוגה, משהו שנמצא מחוץ לחיים האמיתיים.
לא ככה אני מבינה את המילה משחק.
מה, אתם לא עדיין משחקים? לא רק בדיאבולו 3 או פוטבול מנג'ר - האין החיים מורכבים בעצם מסידרה ארוכה של משחקים שונים ומשונים? האין הזהות שלנו מורכבת מהמון זהויות ודמויות שלא ניתן לבחור ביניהן וכולן דטרמיניסטיקלי מוכלות בנו?
(אגב, מישהו פה קרא את "איש הקוביה" של לוק ריינהרט? אני מתה למצוא מישהו לדבר איתו על הספר הזה. הוא חדר אלי נורא עמוק ומאד חסר לי לחלוק רשמים. מומלץ בחום רב מאד).
COME PLAY WITH ME.
לא כי יש לנו פנאי. לא כדי לנוח. לא כדי להתנחם.
אלא כי זה הדבר הכי חשוב בעולם. כי זה מה ששווה לפנות זמן בשבילו, זה מה ששווה לצבור כוחות בשבילו, זה מה ששווה להתכונן אליו וזה מה שצריך להיות הדבר שגוזל את כל הזמן שרק אפשר וזולג לתחומים אחרים ונוגס בהם ומעסיק את המחשבות וכשעושים אותו תחושת הזמן נעלמת ושוקעים וטובעים בו מרוב ריכוז.
* * *
לפעמים אני קוראת פה דברים שנורא מבלבלים אותי. לפעמים סתם כי זה לא הגיוני, ולפעמים כי זה מעורר בי תחושות שונות ומשונות.
מקסים שלמרות שהכל פה חוזר על עצמו ולמרות שיש פה כל כך הרבה בולשיט, האתר הזה ממשיך איכשהו לגרום לי לחשוב, גם אחרי כמה שנים. כנראה שחייהם האינטימיים של אחרים תמיד יהיו דבר נורא מעניין.
* * *
פעם חשבתי שזה נורא מוזר לקרוא לזה "משחק תפקידים" כי זה בעצם נורא אמיתי. כל העניין של משחקי כוחות והקשר בין מין לכח ובין מין לחולשה ובין מין להמון דברים שאפשר להלביש עליו, זו בעצם התגלמות מזוקקת של המציאות, ולא יציאה ממנה.
אבל כל זה כנראה רק עניין של סמנטיקה. הרגש זה מה שחשוב. כשאני עם הגבר שלי אני רוצה להרגיש את הגוף שלו מגיב אלי. זה הכל.
בחיי, יש פה כמה בלוגריות שאני אסירת תודה עליהן.
ומשחק הוא דרך חיים. לא יודעת עם לכולם, אבל מתקשה להבין את החיים אחרת. זה הכל משחק, ואני לא מתכוונת לזה במובן הניהיליסטי אלא במובן המתמטי. זה הכל משחק. השאלה היא רק איך מתייחסים אליו.
וכמובן, חשוב לזכור שהשחקנים אינם רציונליים :)
