הכתיבה תמיד עוזרת. כי הדף סובל הכל, וכי על הדף אפשר לבוא עולמות, למציא את כל מה שהמציאות חסרה.
כתבתי את אותו הסיפור מאות פעמים. הוא מסתחרר בתוכי, תמיד, נמצא ברקע.
קרה לכם פעם, שהלכתם לתומכם ברחוב, הסתכלתם על הבניינים ועל המכוניות, וניסיתם לדמיין מה יקרה אם אחד הבניינים יקרוס עכשיו? מה יקרה, אם תנשפו על הבניין והוא יפול באמצע הכביש? מה יקרה עם תדחפו לכביש את האיש הזה החולף על פניכם? מה יקרה אם תצרחו? מה יקרה אם עכשיו, ממש עכשיו, פרה סגולה תצנח מהשמיים? גמל? פסנתר?
אני מדמיינת אותו נכנס לחדר, תופס את השיער שלי ומטיח את הראש שלי בקיר. או גורר אותי לאורך החדר, מפיל אותי, מפליא בי את מכותיו. אני מדמיינת את המכות נוחתות על הפנים, על השכמות, על הזרועות, על הירכיים. אני מדמיינת שוט מבקע את העור על הגב שלי, כמו בסרטים. אני מדמיינת את הבכי, את הצרחות, את היעדר הרחמים. אני שוקעת לתוך הכאב, לתוך המתקפה, לתוך הרגע. בדמיון, בדמיון. במציאות אני יושבת על הספה וגולשת באינטרנט. דוחה את העבודה. זה תמיד כשיש לי עבודה. לא, לא רק. בעיקר. אז המחשבות האלה רועשות יותר.
אני מדמיינת אותו תוקף אותי באכזריות. לא מייחלת - מדמיינת. זה שונה. זה בהחלט שונה. אני לא חושבת שאני יכולה לייחל לדבר כזה. אבל אני מדמיינת את זה קורה, ואני לא חושבת שזה נורא משנה שדווקא זו הסצנה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. אני חושבת שזה עניין של הרגל. אני חושבת שאם הייתי פירומנית, למשל, אז הייתי מדמיינת אותו נכנס לחדר כשהוא אוחז לפיד ומצית את הספות, את השולחן, את הספריה. הייתי מדמיינת את ריח הפלסטיק השרוף המשתלט על החדר כשהלהבות מגיעות לטלויזיה.
אני עוצרת. לא רוצה לדמיין את זה. אני מדמיינת את הספרים שלי נשרפים וזה עושה לי רע. התמונה הזאת לא מרגשת בכלל! אני חוזרת לאזור הבטוח שלי. סקס ואלימות, שם זה קל, יש לי בראש מאות דימויים מוכנים. ערוכים, מסודרים, כבר מותאמים היטב למה שנוח או לא נוח לי.
אז איפה היינו? כן, עניין של הרגל. מה שחשוב זה הפיצוץ. שיש את השקט היומיומי הזה ואז לפתע משהו מתפוצץ, עם המון רעש ותנועה ושינוי קיצוני של התמונה, עם המון ריח והמון טעם והמון תחושות בגוף. משהו מתפוצץ ואחרי כל המנוחה הזאת פתאום, בבת אחת, כל החושים טובעים בשפע, מוצפים בגירויים כמו צונאמי.
מן הסתם לא קורה שום דבר. אני צריכה להמשיך לעבוד. אני זוכרת את השלווה שאחרי חוויה רעה. הייתי בכוונה מכניסה את עצמי למצבים רעים. הלכתי הביתה עם גברים זרים, עם אנשים לא טובים, אנשים שלא רצו להטיב עמי. אמרתי "כן" בלי לחשוב מה אני באמת רוצה. תמרנתי את כל מי שרק יכולתי, לפגוע בי. ניסיתי לייצר דרמות, דברים לכתוב עליהם, דברים לבכות עליהם. לא בכיתי - כתבתי. לפעמים זה אותו הדבר. אני זוכרת את השלווה שאחר כך, את השקט שהזכיר לי את הים בשכוך הסערה. שקט בתוכי.
אני חושבת שמעולם, בעצם, לא חשתי שלווה. הדבר הכי קרוב לשלווה שהרגשתי היה השקט הזה שבתום סערה, הרוגע שמתפשט עם כל אות שבמילה "שרדתי". מצחיק לקרוא לזה "שרדתי", הרי לא באמת הייתי בסכנה. או שכן. מי יודע? העיקר שהחושים הוצפו, ואז, שקט. הגל האחרון התנפץ ואפשר לעצום עיניים ולחוש משהו שקרוב לשלווה. לא היה לי רוגע, מעולם. אבל הרגשתי אותו, מכח הניגוד כנראה. כמו ללבוש מעיל בקיץ, כדי שיהיה מה להוריד ואז לחוש רגע של הקלה בחום.
אני לוקחת "רגיעון" ומנסה להמשיך לעבוד. הדברים האלה אף פעם לא השפיעו עלי. מכות, כן. זה תמיד עזר. אבל למה זה עזר? למה היה נדמה לי שזה עוזר? הפסקתי לעשן כי לא אהבתי את האשליה שאני "צריכה" סיגריה. לא אהבתי את זה שהרוגע שלי תלוי באספקה של סם כלשהו, לא אהבתי את זה שהסתובבתי עם תחושה שאיני יכולה להרגע בלי כל הזמן להזין איזה חסך, איזה צורך. לא אהבתי את התחושה הזאת, להיות מכורה למשהו.
ועכשיו? גם עכשיו אני לא אוהבת את התחושה הזאת. לחפש משהו לא כי אני אוהבת אותו, לא כי הוא גורם לי הנאה, אלא כי אני זקוקה לו. אני לא אוהבת את התחושה הזאת. בדרך כלל הטיפול הכי טוב בהתמכרות הוא מניעה - אבל אני נמנעת כבר מספיק זמן, לא? אולי זה כי לא באמת נמנעתי. אולי זה כי כל הזמן אמרתי לעצמי שרק עוד קצת, שאני לא צריכה באמת להיגמל, אני רק צריכה לחכות קצת והמנה הבאה בו תבוא.
השקט מוציא אותי מדעתי. אף פעם לא הייתי טובה בזה. אני לא זוכרת מתי הכל היה בסדר. תקועה בגיל התבגרות נצחי, כמו בלימבו.
אני משתעשעת ברעיון של טיפול, אבל לא מעלה בדעתי כיצד אסביר למטפל במה אני רוצה לטפל בדיוק. אני לא מצליחה להסביר את זה לעצמי.
