אולי זה רק נדמה לי, כי אלה הסרטים עליהם גדלתי, אבל יש משהו בסרטי ילדים ישנים מברית המועצות, שלא מצאתי בשום מקום אחר. היוצרים של הסרטים האלה, נתנו לילדים קרדיט. לא היה שם הטון הילדותי, המזלזל באינטיליגנציה של הצופה, שרואים היום בכל תוכנית לילדים. אלה היו סרטים טובים. עשויים היטב. שיחקו בהם שחקנים מצויינים, ואת השירים כתבו מוזיקאים מכובדים ומוכשרים ביותר. כשאני צופה בהם היום, אני מרגישה שנותנים כבוד לצופה. מצפים ממנו לחשוב. אמנם המסר האידאולוגי תמיד היה ברקע, אבל כשלא מכניסים פוליטיקה - אלה לא מסרים רעים. מהי בדיוק האידאולוגיה, זה לא כל כך חשוב פה. הסרטים האלה חינכו למוסריות. אמנם מוסריות נוסח ברית המועצות, אבל עדיין - מוסריות. לא "להתנהג יפה" - אלא ללכת בעקבות המצפון שלך. לעשות את הדבר הנכון. להיות עצמאי. לקבל החלטות. אני רואה מה יש היום בטלויזיה והכל כל כך פשטני, כל כך מאכיל בכפית. כאילו שלילדים אין שום יכולת לנתח מצב טיפטיפה מורכב.
אולי זה פשוט בגלל שאלה הסרטים עליהם גדלתי, אולי רק בגלל זה הם קרובים לליבי. קומוניזם זה חרא של שיטת ממשל, זה ידוע. אבל לא היה כל כך רע להתחנך בעולם בו לא דחפו לי מכל כיוון את מיתוס הנסיכה חסרת האונים. היה לא רע בכלל לראות גיבורות רבות תושיה, אמיצות, מעניינות. היה לא רע בכלל לראות על המסך ילדות שמה שמעסיק אותן זה תיקון עוול כלשהו או הרפתקה, ולא השתתפות בנשף ותחרות על מבט אוהד מהנסיך. אני רואה לפעמים כתבות או מאמרים על איך שמילדות דוחפים לנו את אותו המיתוס, ומרגישה שזכיתי. לא זוכרת שדחפו לי משהו כזה. הגיבורות של סרטי הילדות שלי לא חשבו איך להיות יותר יפות או יותר פופולריות - הן חשבו איך להיות בני אדם טובים יותר.
אולי זה לא ברית המועצות כמו שזה סרטים ישנים. לא יודעת. לא מכירה באף ארץ אחרת את תעשיית סרטי הילדים של אמצע המאה הקודמת. הייתי שמחה לשמוע מנסיון. אני צופה היום בסרטים הישנים ומזהה את המסרים האהובים על המשטר: אנחנו בעד שוויון, הארץ שלנו הכי טובה, המלוכה מושחתת, אנחנו בעד בעלי המלאכה, אנחנו משקיעים בחינוך, אנו נאמנים לחברינו, העושר משחית, העושר משחית, מזון רוחני טוב מצעצוע או בגד יפה... אני יודעת איזו מדיניות איומה עמדה מאחורי המסרים האלה. אבל עבור ילד, האם אלה מסרים פסולים? מבוגרים יכולים להתווכח ביניהם על ההשלכות של חסימת שוק חופשי, אבל ילדים בני שש, שמונה, עשר? דווקא להם, מה רע יכול לצמוח אם יחשבו קצת על שיתוף, על שוויון זכויות, על כל מלאכה מכבדת בעליה, על כבוד שווה לגברים ולנשים? הגיבורות שלי לא היו נסיכות כי הייתה מגמה של גינוי עושר. אבל מה יצא מזה? יצא שהדוגמה שנשקפה אלי מהטלויזיה הייתה דעתנית, מוכשרת, מוסרית. לא דעתנית במובן הילדותי, החצוף, החולמני של יסמין בת-דיסני (אלאדין), אלא היו לה דעות של ממש על העולם. היא יכולה הייתה לשפוט בכובד ראש סיטואציות מורכבות. היא יכולה לזהות התנהגות פסולה אצל אחרים, וכשזיהתה אותה - לא חיפשה נסיכון שיגן עליה, אלא התעמתה עם האיש הרע, יצאה להגן על הקורבן, וגערה בילד שמחכה שמישהו ישרת אותו במקום לקחת אחריות על החיים שלו. אני חושבת שזה עשה לי רק טוב. באמת.
זה בטח שעדיף על דיסני.
ואז יש לך ילדות שצופות בנסיכה הקסומה, מסתכלות על נורית, ולא חושבות שהיא פרודיה אלא שכל זה נורא רומנטי, איך שהיא מתמודדת עם דיכאון על ידי חתונה עם נסיך, איך שהתכונה הכי מוערכת שלה היא נאמנות, איך שהיא עומדת ומסתכלת כמו צופה בהצגה בזמן שעכברוש ענק מנסה לאכול את החבר שלה, איך שהיא לא מעלה בדעתה שום דרך למנוע את החתונה מלבד פשוט לחכות שהאביר יגיע, איך שהתגובה המיידית שלה לאיחור שלו היא התאבדות. איך ילדות שגדלו על נסיכות דיסני יכולות לזהות את הבדיחה? למה שהן יחשבו על הנורית הזאת משהו מלבד "איזה יפה היא, גם אני רוצה ככה". לא יודעת. אולי זאת אני שלא נותנת לילדות קרדיט. אחרי הכל, יש להן ויקיפדיה, אין סיבה שהן יהיו יותר בורות או פחות עצמאיות מאמא שלהן...
לא יודעת מה לחשוב. אני רק יודעת שאליסה פריידליך היא אחת השחקניות האדירות שאי פעם היו בעולם הזה; שאולג אנפרייב תותח על; שהשיר של טורטילה עד היום עושה לי צמרמורת בכל פעם מחדש; ושהשורה האהובה עלי בכיפה אדומה היא בשיר על האי הבודד, כשכיפה אדומה אומרת לילד המפונק שהוא תקוע באי בודד ואין באי אף אחד, ממש אף אחד, והוא עונה לה, בדמעות, "אבל - אני?" (למרות שיש עוד לא מעט קטעים חזקים. אבל ה"אני" השוקיסטי הזה פשוט ענק. אני מתה על הקטעים האלה שיש סיפור שלם בתוך מילה אחת).
ואולי אני צריכה לחזור לעבוד במקום לראות סרטים. גם זו אפשרות.
