אי שם יש אנשים שכותבים שירים באמת יפים. שירים חדשים. שירים שלא נכתבו קודם לכן.
זה לא דבר של מה בכך, היום, לכתוב שיר חדש. כל כך הרבה מנגינות כבר חוברו משבעה תוים מסכנים. כמה קומבינציות יכולות להיות לשבעה תווים? אני בטוחה שיש דרך לחשב את זה (אף פעם לא הייתי טובה בחשבון) אבל העולם מראה לנו שאמורות להיות אינסוף. אני בטוחה שהמספר הזה סופי. האם אנחנו מתקרבים אליו? ברדיו משמיעים מנגינות משוכפלות. רימיקסים, סימפולים, גרסאות כיסוי, גרסאות מחווה.
מובן מאליו שהרוק הופך יותר ויותר כבד. הוא כבר לא רוק. הוא היה מטאל, אבל עכשיו הוא כבר לא מטאל. הוא משהו אחר.
ראיתי בבלוג שיר יפה, שיר חדש, שלא נשמע כמו כל השירים האחרים. אני שמה אותו ברקע בזמן שאני כותבת את זה. כשחיפשתי את השם ביוטוב, התוצאה הראשונה הייתה רמיקס.
אי שם מישהו כותב שירים על משהו שעוד לא נכתב עליו שיר. למישהו אי שם קורה משהו שעוד לא קרה לכולם. אי שם, עוד יש למישהו סיפור לספר.
לכולם יש סיפור, לא? אפשר להסתכל על זה דרך המשקפיים של הטריוויאליות. ואפשר לחשוב שיש יוצאי דופן בעולם. יש? פעם חשבתי ששום דבר בעולם לא יוצא דופן. שהכל אפשרי, כי כל דבר שקורה מעיד על היותו אפשרי. שום דבר לא הפתיע אותי. והעולם היה יפה בעיני.
היום אני כבר לא יודעת. העיניים שלי אחרות. בטח גם הצבע שלהן השתנה. תמיד היו לי עיניים חומות עם אניצי ירוק. אני מסתכלת במראה. הצבעים לא השתנו, אבל אלה כבר לא אניצים אלא כתמים מהוהים. הירוק והחום הפכו מטושטשים, ללא צורה, כמו בוץ שדרכו עליו ברגליים יחפות.
הייתה לי פעם חברה עם עיניים בצבע כחול זוהר. היא נפצעה נורא קשה בפיגוע ומאז העיניים שלה בצבע אחר. עדיין כחולות, אבל גוון אחר. קצת יותר בהיר, עם צל אפרפר. כחול-אפור כזה. עדיין מהממות. עד אז חשבתי שרק בסיפורים בדויים עיניים משנות את צבען. אצלה זה היה שינוי בצבע, בעקבות אירוע טראומתי. אצלי אין אירוע ואין שינוי צבע. רק טשטוש. או שאולי רק אני רואה את זה מטושטש, כמו שהכל נראה לי מטושטש בימים אלה.
תיקנתי משפט בפסקה הקודמת: עוד יש למישהו סיפור לספר. אני משחקת עם סדר המילים, בודקת מה יוצא, מה קרוב יותר למה שרציתי לומר:
יש למישהו עוד סיפור לספר
עוד יש מישהו עם סיפור לספר
עוד יש סיפור לספר למישהו
למישהו יש עוד סיפור לספר
למישהו עוד יש סיפור לספר
אני כבר לא בטוחה מה רציתי לומר, אני נהנית מהשינויים שנעשים במשמעות עם שינויים כה קלים במשפט. כשהם כתובים יחד זה מבלבל, אבל באופן מהנה.
השירים של לאונרד כהן מלאים בסיפורים. הם יפים, והם חדשים. הם לא על אותו סיפור החוזר על עצמו בכל השירים בעולם. ושל אירוסמית. כל שיר, סיפור אחר. הם בוראים דמויות. נערת שעשועים, נערת ליווי, רעיה נבגדת, נווד, לוחם בהפסדו, פרח בנבילתו. אף אחד לא כותב שירים על ההייטקיסט שזוכה במיקסר בשעשועון טלויזיה. וטוב שכך. ואם אכתוב עליו שיר, זה עדיין יהיה שיר עצוב. ואם אכתוב על השמחה שלו, זה יישמע אירוני. למה אין דרך לכתוב על זה שיר שמח? יש דברים שאפשר לכתוב עליהם שירים שמחים. אבל לא הרבה דברים. לכתוב עצב זה הרבה יותר קל.
קנינו ספרים על אנשים אמיתיים. פוטין, טרוצקי, מסעב חסן יוסף. ספרים נורא מעניינים. אבל אני רוצה לקרוא על אנשים נפלאים שלא היו קיימים מעולם. זה מה שתמיד אהבתי בספרים - הם הפכו את העולם לגדול יותר. עולמה של תולעת ספרים בעל מימדים רבים יותר, מכיל אנשים רבים יותר מבלי שיצטמצם בו המקום. בעולם שלנו הולכים ורבים האנשים ומצטמצם המקום. ומצטמצמת גם היכולת שלנו להבדיל בין אנשים אמיתיים לדמויות בדויות. אנשים אחרים הופכים לאובייקטים. אנחנו הסובייקט היחיד. אנו לבדנו צופים בטלויזיה בכל האנשים האחרים.
אני בטוחה שרולן בארת' אמר על זה איזה משהו.
אני לא יודעת איך לתקן את העולם הזה, אבל אני יודעת שאינו טוב. איני יודעת איך לבנות בתוך החיים שלי אי של טוב. אבל כל הדברים הקטנים האלה - לא ללכת לקניון, לא לקנות הרבה בגדים, לא לצפות בשידורי הטלויזיה השוטפים, לא לשמוע חדשות ברדיו... אני מנסה, איכשהו, לא להשתתף. לא יכולה לומר שזה עושה לי טוב, חייבת להיות דרך אחרת. לא להשתתף בחיים גורם לך להרגיש... ובכן... גורם לך לא להרגיש.
אבל בדברים קטנים, אני מנסה לא להשתתף בטירוף. אני לא מאלה שיקומו ויבנו הכל מחדש. ובעצם, אני לא חושבת שהם עוזרים למישהו. הדרך היחידה שיהיה לנו טוב זה אם נרגע ונפסיק לנסות כל הזמן להתחיל לבנות הכל מחדש. לעולם לא נסיים את הבית אם נמשיך שוב ושוב לפרק את הטפחות ולהחליף אותן בטפחות חדשות, יותר טובות, הדגם החדיש ביותר, עם טכנולוגיה משופרת, במחיר היכרות!
אני חושבת לקרוא שוב את "הגבירה וחד הקרן", רק בשביל לחוות שוב את השקיעה המתוקה לתוך ספר. יש לי בבית המון ספרים שלא קראתי אבל לא בא לי להתחיל עכשיו ספר שאני לא יודעת בוודאות שאשקע לתוכו כמו לערימת שמיכות פוך מלטפות. ספר שיעטוף אותי, שייקח אותי לפינה טובה וחמימה, מקום אחר, להיסחף איתו. הכתיבה של שלום עליכם לא רעה מהבחינה הזאת, אבל זה קרוב מידי. אני צריכה עולם אחר. כמו ש"זכרונותיה של גיישה" לקח אותי לקיוטו של שנות השלושים, כמו ש"נערה עם עגיל פנינה" לקח אותי להולנד של המאה השבע עשרה, כמו ש"גן הבטון" לקח אותי לחוויה של עיוות בחיים של ילדים שמעולם לא הייתי כמוהם, כמו ש"מר ורטיגו" לקח אותי לשמיים. לקחו אותי לגמרי, כמו גל, כמו שמש.
ואולי מחר משהו יקרה.
