בין מה שאנחנו רוצים לאופן בו אנו מנהלים את חיינו.
כל הכתבים הזולים עוסקים בזה. אנשים עסוקים כל הזמן בתוכניות אחרות ובינתיים החיים חולפים.
ואנשים אחרים נראים לי תמיד שפויים יותר. שולטים יותר בחייהם. עומדים בהחלטות.
אני באמת מהאנשים היותר מפוזרים ולא עקביים שיש. אומרים לי את זה כל הזמן. כולם אומרים לי את זה.
אני מבריזה, שוכחת, נעלמת, מתעלמת, מתחמקת. חסרת אחריות. המילים האלה - "חסרת אחריות" מלוות אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. כשאני מנסה להיזכר בשנים הראשונות שלי, הכי מוקדם שאני זוכרת, גיל ארבע, אולי שלוש, נדמה שכבר אז המילים האלה ריחפו מעלי וליוו את כל צעדי. מצחיק לחשוב על ילדה קטנה שצירוף המילים הזה רלוונטי לגביה, ובכל זאת נדמה לי שהוא היה תלוי עלי כתווית, מאז ומעולם.
סביר להניח שאני מתבלבלת. שלא באמת קראו לי ככה בגיל הזה, בטח שלא באופן קבוע ומגדיר. אלא שזכרונות הילדות, כדרכם של זכרונות ילדות, מתבלבלים ומתערבבים.
תמיד יש תוכניות, ומציאות אחרת לגמרי. אני מכירה הרבה אנשים שזה לא קורה להם. כמובן, תמיד יש הפתעות בחיים, אני לא מדברת על האירועים הבלתי צפויים, על האופן בו החיים תמיד בלתי צפויים. אני מדברת על משהו יומיומי - עמידה בזמנים, למשל. אני מדברת על תוכניות שלא יוצאות לפועל לא בגלל איזה אירוע מפתיע ששיבש הכל - אלא רק חוסר ארגון מצידי, רשלנות, דחיינות.
זה נורא מעציב אותי, להיות כזאת, והעצב הזה הוא מגוחך ובכייני. כי רק אני עושה את זה. כי כל מה שנדרש בשביל להפסיק להיות "כזאת" הוא רק... פשוט... פשוט לא להיות כזאת יותר. לא לדחות לרגע האחרון. לא להתבטל. לא להתעצל. לא להתחמק. נורא פשוט, נכון?
אני באמת חסרת אחריות. באמת. ועכשיו הרסתי את טיול היומולדת של בעלי. ובכן, לא בדיוק הרסתי, הטיול עדיין יתקיים ועדיין יהיה מהנה - אבל הוא יהיה הרבה פחות מהנה ממה שהוא היה צריך להיות. שיבשתי את כל ההכנות. שמתי מקלות בכל הגלגלים שלו. ועשיתי את זה כל כך בקלות. אפילו בלי לחשוב על זה. ומלוא הכובד של תוצאות השאננות שלי היכה בי כשכבר היה מאוחר מידי לתקן.
אני תמיד אומרת לו שמחווה יפה, היא יפה רק כשהיא באה בזמן. שהתנצלות לעולם אינה טובה כמו הימנעות מפגיעה. שלא ניתן לתקן דברים. שיש רק הזדמנות אחת לעשות דבר היטב מלכתחילה. שאם מבקשים ממך משהו, הוא לגמרי לא נחוץ כשהוא מגיע מאוחר מידי.
מטומטמת! אומרת ואומרת, ובעצמך לא עושה שום דבר, לא מקשיבה לעצה של עצמך. הפוסל במומו פוסל, אה? אולי בגלל זה חזרת ואמרת את זה כל כך הרבה פעמים. כי את בעצמך צריכה לשמוע את זה ולהפנים.
זו כנראה התשובה, אה? פגמים של אחרים כואבים יותר כשהם מזכירים לנו את פגמינו שלנו. זה תמיד ככה.
עברתי את הגבול. ואני רוצה לומר שהתעוררתי, שנפל לי האסימון, שהבנתי. אבל אני לא סומכת על עצמי לשנות את דרכי, כי כבר הראיתי שאני לא ראויה לאמון. ואני רוצה לחשוב שאני יכולה להשתנות, ואולי אני באמת יכולה - אבל זה יהיה מאוחר מידי, לא? שום דבר לא יחזיר את השנתיים האלה בהן הוא סבל את ההתנהגות המחפירה שלי. לא משנה מה אני אעשה, זה יהיה מאוחר מידי. כבר פגעתי בו.
אני צריכה לחשוב שזה לא משנה. ששום דבר לא יכפר על מה שנעשה, אבל אפשר לבנות משהו, בכל זאת. אם אהיה טובה אליו מהיום, זה לא יתקן את הנזק שנעשה, אבל לכל הפחות זה ימנע נזק נוסף. כי אם לא אשתנה, אמשיך לפגוע בו עוד קצת עם כל יום שעובר.
אלוהים אדירים, וזה לא רק בו. אבל חברים יכולים להתנער ממני ולהמשיך הלאה. הוא חי איתי, אוכל את הבולשיט שלי כל יום. אלוהים אדירים, אני מקווה שלא הרעלתי אותו יותר מידי. ראיתי אותו שוקע מול העיניים שלי. ראיתי מה אני עושה לו, אבל כאילו בו בזמן גם לא ראיתי. התעלמתי. האשמתי את השקיעה שלי עצמי, האשמתי אותו, את אמא, את העולם - האשמתי את כל מי שרק יכולתי. וכשהוא אמר לי שאני עושה את זה כעסתי, כי קודם כל ויותר מעולם האשמתי את עצמי, אז זה לא הוגן לומר לי שאני מאשימה את כל העולם. אני תמיד האשמה הראשונה והאחרונה והראשית.
אבל לא זאת הבעיה. זה לא שאני לא מחלקת נכון את האשמה. גם אם היא כולה שלי - זה לא משנה. אי אפשר כל הזמן לחפש אשמים. אי אפשר להעניש. כי ככה לא צומחים. גם אם אני מרגישה שנבלתי. אני לא יכולה לשבת ולחכות שישקו אותי. ואני לא חייבת להטיל את זה על... אני לא חייבת לראות את העולם כמו שאני רואה אותו עכשיו. אני לא חייבת להסתכל לכיוון שאליו הסתכלתי עד כה. אני לא חייבת להשתמש בכלים בהם השתמשתי עד כה.
כמו כולם, גם אני שוכחת שאני חופשיה. שוכחת את זה כל הזמן. לתקופות ארוכות-ארוכות.
אני מתקשה שלא לראות את הקשר בין מה שקרה הבוקר לבין זה שאני מרגישה שאני יכולה לחיות לראשונה מזה לא מעט זמן. הייתי צריכה את המתח, את הכעס, את הלהט.
אני לא רוצה מסקנות. אני לא רוצה לכתוב שצדקתי, ובד בבד טעיתי המון. נו, מן הסתם צדקתי במשהו וטעיתי במשהו. אי אפשר שהכל יהיה נכון או לא נכון. כל הדברים סבוכים זה בזה.
לפוסט הזה אין פואנטה אבל אני צריכה לכתוב אותו. אני לא חייבת לפרסם, אבל אני צריכה את זה עכשיו. צריכה איזו מידה קטנה של לקיחת אחריות על המילים שלי. צריכה שהמילים האלה יהיו בחוץ, שלא אוכל למחוק אותן ולשכוח לגמרי ולתמיד. התכוונתי לכתוב על הפערים האלה בין התוכנית לביצוע, זה אמור היה להיות פוסט בכייני של רחמים עצמיים. אבל לא מגיע לי רחמים עצמיים כרגע. וזה לא מה שאני צריכה כרגע. אני צריכה לעשות משהו, להכניס קצת סדר לחיים שלי, איכשהו, לעשות משהו שיגרום לי להרגיש יותר טוב עכשיו. לא הכתיבה - הכתיבה היא כמו סם הרגעה. משהו שבאמת יגרום לי להרגיש יותר טוב עכשיו. היום. מחר. נותרו שמונים דקות עד לחצות. אולי אוכל לסיים את היום הזה קצת יותר טוב ממה שניתן לצפות ממני. לפחות קצת.
