אני פשוט מתגעגעת. מתגעגעת לזה נורא.
מתגעגעת לסאב-ספייס. לרוגע שהוא מביא, רוגע שנשאר ימים ארוכים אחריו. מתגעגעת לאיך שהוא מנקה הכל, מעיף את כל מה שהיה קשה.
אני מבינה שזה קצת בעיה לכתוב את זה פה. תמיד יהיה מי שיחשוב שזו הזמנה. אז להלן דיסקליימר: אני כולה שופכת את הלב פה. זאת לא הזמנה. אני לא אסכן את הזוגיות שלי בשביל שום דבר בעולם, אפילו לא משהו שאני מאד רוצה. אבל זה יותר מזה: אני בכלל לא רוצה את זה. אם הייתי חושבת שלחפש את זה בחוץ יביא לי שלווה, אולי הייתי שוקלת את זה. אבל זה לא. זה או הוא או כלום.
אבל מתגעגעת. מתגעגעת נורא.
ניסיתי לחפות על זה מהצד השני, כלומר, הצד הדומי, אבל זה לא אותו הדבר. קשה לי להיות יותר מידי זמן רק בצד אחד, אני מרגישה פחות חופשיה ככה. זה נשמע מצחיק? הכל או כלום. תמיד הייתי ככה. הכל או כלום. יש שיר כזה 😄 באמונה עיוורת אני צועד על פי תהום, כמו אבן מתגלגלת שעומדת במקום... אני קורא לך לגרש את השדים... מתאים? די מתאים. אבל שירים תמיד מתאימים כשמחפשים את הקשר.
לאחרונה אני מתמודדת עם ההפרעות שלי ביעילות מרשימה. זה לא אומר שתדירות ההתקפים יורדת או שאני מרגישה שזה יותר קל. אני פשוט מצליחה לשמור על תפקוד יחסית גבוה. זה הכל עניין של טכניקה, ושל תרגול, ושל מאמץ. לאחרונה יש לי פחות כח ואני חוששת שלא אצליח להמשיך לעבור הלאה באותה יעילות. היא כבר נפגעת, בימים האחרונים.
אבל זה לא העניין. סאב ספייס הוא לא תרופה. הוא לא גורם למחלות להיעלם או לתסמינים שלהן לא להופיע. זה רק עניין של הרגשה טובה. הקלות לסחוב את זה בין לבין. כל גל שאני מצליחה לגלוש מעליו ולשמור על רצף תפקודי - זה מעייף כל הסיפור הזה. ומעצבן. לחוות סאב ספייס לא משנה לי את החיים או נושא השלכות מהותיות על איכותם. אבל הוא הופך את הכל לקל יותר. הוא מרענן, ממלא מצברים, מנקה את הראש.
כמו חופשה טובה. אני לא ממש טובה בלנוח, אז אני מוצאת לי את הדרכים שלי.
אבל זה לא רלוונטי עכשיו כי זה לא נגיש לי. ואני מתגעגעת. מתגעגעת נורא.