אז אמא שלי חלתה בסרטן ופתאום כולנו נורא נחמדים לשני. מתוך המחשבות האיומות והפחד והאשמה והאימה הנוראה והמשתקת והמייסרת והחובטת והלוהטת והעצומה;
כולנו חושבים לפני שאנחנו מדברים. אני מדברת איתה כרגיל, באותו טון ובאותם צירופי משפטים ועל אותם נושאים, אבל ברקע נוספה איזו רכות, איזה נופך נוסף של התחשבות, כוכבית שתמיד נמצאת שם מאחור - לא להרים את הקול, לא למשוך את השיחה לנושאים שעשויים לעצבן אותה, לא להגיד לה שהיא לא בסדר סתם בשביל להוציא תסכולים, לא להתקטנן איתה על מה שאפשר להחליק. לא לריב. להיות בת טובה, אמינה, כזאת שאפשר תמיד לפנות אליה לעזרה, כזאת שאפשר לסמוך עליה שתבין ותיתן ספייס כשצריך ותבוא מהר כשצריך, כזאת שאפשר לשתף אותה ברגשות ולהתנחם בה ולהיתמך על ידה, שאפשר להתגאות בה, בת שתהיה מקור לנחת ולרוגע ולא מקור לחרדות ותסכולים.
האגו שלי הפך פחות חשוב, להיות צודקת הפך לגמרי לא חשוב. ביליתי איתה יום שלם והיה ממש נחמד. הרמוני. *רך*. היה רך.
גם היא השתדלה. הרגשתי. לרוב היא מבקרת אותי כל הזמן - את הבגדים, את השיער, את חוסר האיפור, את אופן הדיבור, את הנעליים, את מה שאני אוכלת, מה לא. הפעם פשוט דיברה איתי. היא תמיד מדברת איתי, אך משלבת את ההצקות האימהיות התמימות. ואתמול היא פשוט דיברה איתי. כל היום. סתם דיברה. על חברות שלה ושלי, על קולנוע, על בגדים, על העבודה, על איך היא מרגישה בתוך כל זה, על השיפוץ שהיא רוצה לעשות בבית, על הפאה שהיא לא מרוצה ממנה ואולי עדיף בכלל מטפחת. הרגשתי שהיא משחררת. הרגשתי שמתחת לדיבור היומיומי והפשוט יש מעין מחשבה מעורפלת על כך שאולי לא נשאר הרבה זמן, והיא רוצה שאזכור ממנה את הדברים הטובים.
היא יודעת שצריך להיות אופטימיים אבל בכל זאת לא יכולה שלא לחשוב - האם סיפרתי לבת שלי את כל מה שהייתי צריכה לספר? האם לימדתי את כל מה שהייתי צריכה ללמד? אם אלך בקרוב - מה אשאיר אחרי? ולמה יש לי כל כך הרבה בגדים בארון? עלי לסדר ולתרום חלק. אם אלך בקרוב, לא הייתי רוצה שמישהו ייתקע עם ערימה ענקית של דברים שהוא צריך לסדר אחרי. ומה יהיה על אבא? הוא כל כך כרוך אחרי ולכי תדעי מה יהיה איתו אם יישאר לבד.
היא מנסה לשמור על קור רוח ומדברת רגיל אבל יום שלם בילינו יחד והיא לא אמרה שום דבר מעצבן, אפילו פעם אחת. לא באופן מאולץ אלא פשוט בנועם, ברכות, בחיבה, בהתחשבות, בפתיחות הלב. זה לא קשה, קצת השתדלות וזה קורה. היה יום נהדר כי שתינו השתדלנו.
אבא גם מאד נעים אליה. לא מרים את הקול, לא מעביר ביקורת, לא נעלב משטויות, לא מציק. זה מאד נעים לה. גם קצת מוזר, היא אומרת, שהוא מצליח. כל השנים האלה חשבה שהוא כזה חמום מוח כי ככה הוא ואין לו שליטה בזה, ומסתבר שיש גם יש. נו אמא, את יודעת איך זה, כל המשפחה שלנו כזאת - כשיש מצב חירום אנחנו אוטומטית הופכים למושלמים, את הרי מכירה את זה. מכירה, מכירה, היא מחייכת. ובכל זאת, מוזר.
אחותי ואני מדברות יותר לאחרונה. בעיקר אני, עם צורך להיות בתחושה שאנחנו כל הזמן מעודכנות האחת בחיים של השניה, שיהיה לנו קל לפנות זו לזו ולהתחיל שיחה מהאמצע. זה חשוב במצבים כאלה, הקירבה הזאת בין האחיות. זה טוב מהמון בחינות. כל כך המון שמתחשק לי לכתוב פוסט נפרד רק על זה. פעם אחרת.
אבא מדבר איתי, ברוך, בנועם, בלי עקיצות, בלי עלבונות.
כל המשפחה בהרמוניה מהממת. לא בהעמדת פנים. התחשבות. אמיתית, קלה, זורמת.
מצבי חירום עושים את זה לאנשים. אנחנו מנסים להמשיך כרגיל אבל יש מחשבה מאחור, כל הזמן - אין זמן לריב. החיים קצרים מידי. הזמן קצר ועלול לאזול בקרוב ועלינו להיות טובים זה לזה. אין זמן לריב, אין זמן להתעכב על אגו ועל כל מיני שטויות טרחניות. וכששני אנשים משתדלים ככה זה כלפי זה בו זמנית - כמה נעים להם, כמה קל, כמה נוח, כמה מרומם.
כן, צריך להשתדל קצת, או הרבה. צריך להוציא על זה אנרגיות. לפעמים זה אפילו קצת מעייף.
אבל גם לריב זה מעייף. גם לריב גוזל אנרגיות. לא שווה יותר להוציא את זה על השתדלות והתחשבות ואהבה?
לא זה כל הקטע באהבה? להפנות את האנרגיות לאפיקים חיוביים?
אני חושבת על זה עכשיו - לפעמים אנחנו לא נחמדים כי זה דורש השתדלות, אבל באותו רגע לא חושבים שלהתעצבן, או שיתעצבנו עליך, גורר הרבה יותר שאיבת כוחות וזה בעצם נורא לא משתלם לא להתחשב.
זה חשבון כל כך פשוט, למה אנשים לפעמים צריכים מצב חירום בשביל להיזכר בזה? מה, בעת שלום נעים לריב? נעים לבכות? נעים לצעוק?
האמנם לא נעים יותר לעשות אהבה? למי בכלל יש זמן למשהו אחר?
ככה או ככה החיים קצרים, של מי יותר של מי פחות. אם לא ננסה להנות מכל רגע, אם לא ננסה לעשות טוב בכל רגע, אז מה בכלל אנחנו עושים פה? בשביל מה כל הטרחה? בשביל מה לריב ולהתעקש ולהתקטנן אם גם ככה כולנו נמות תוך כמה עשרות שנים, מאה לכל היותר. לרוב הדברים שעשינו או אמרנו לא תהיה שום משמעות, לא רק בעוד מאה שנים אלא אף בעוד שבוע. כל מה שבחרנו להתעקש עליו יתפוגג וייעלם ויישכח. אם גם ככה אנחנו הולכים להתאמץ ולהתרגש ולהרים את הקול, למה לא להוציא את כל המשאבים האלה על התחשבות?
זה משתלם הרבה יותר.
היה יום כל כך נעים אתמול. וחשבתי על כל הפעמים שתיקנתי למישהו את הדקדוק, וכל הפעמים בהן כעסתי על בעלי על כך שהוא זורק גרביים על הרצפה או לא ממלא אחריו את הבריטה, והרגשתי מטומטמת על כל הדקות שבזבזתי על שטויות כשיכולתי לטגן פטריות או להקשיב למוסיקה או להתנשק. אבל לא "הרגשתי מטומטמת" מר כזה של חרטה מעיקה ובכיינית, אלא כמו תיק כבד שפתאום מישהו בא ולוקח ממך וכמה נחמד לחוש קלילות מחודשת ולא לכרוע תחת משא של טמטום ריקני.
אני מניחה שכולם נכנסים קצת לחפירות אקזיסטנציאליסטיות כשלאמא שלהם יש סרטן.
ובכל זאת.
כמו להוריד תיק של טירונות.