ברובם אני לא מוצא אותה אחת

היא אמרה לי ביום שישי שהיא בעצם מתחלפת. משהו שחשדתי בו זה זמן מה. אמרתי לה שזה ממש נחמד. באמת? היא שאלה, כי יש כאלו שלא אוהבים מתחלפים.

לא מפריע לי, עניתי, להיפך – אשמח לשתף פעולה.


בשעות שלאחר מכן צבע עורה התחלף מלבן לאדום לכחול, עם איים קטנים של סגול וירוק, ופסי דם זולגים, כמו נחלים דקיקים חוצים ביניהם. מעל הנוף מעורר ההשראה הזה, עיניה גם התחלפו. מניצוץ אופטימיות ותקווה לצער עמוק וכאב חודר. והדמעות הזולגות מהן, רוצות לזעוק את שברה, אך הן מתערבבות ברוק, שתן ואיפור שהונח בקפידה מול המראה בשעות קודמות שנראות רחוקות כמו חלום מלילה שעבר, בתקופה של מחשבה חיובית מלאה בציפייה לערב מושלם.

מתחלפת מטומטמת שלי – אמרתי לה בקול אוהב, בזמן שאני שוטף את פניה וגופה במים חמים וסבון, מורח יוד על הפצעים המדממים, ופותח פלסטרים בטקסיות כמו דתית, מניח אותם בשורה על גופה הכואב שנפל לרצפה, ומאז לא התרומם – אני לא אשמע אותך יותר אומרת את השטות הזו לידי, נכון?