ברובם אני לא מוצא אותה אחת

הראש שלה היה מונח על כתפי. זה קרה מיד אחרי שהרשתי לה לשבת על הספה. זה קרה מיד אחרי שהתחיל להתנגן שיר שאני אוהב. תזמון טוב, חשבתי לעצמי, היא תוכל לנוח ואני אוכל להקשיב לשיר.

ואז התחילו היללות.

אטמתי סלקטיבית את אוזניי וניסיתי להתרכז בשיר. היא התחילה ביללות חרישיות, מתנגנות, והגבירה את הקול כששמה לב שאני לא מגיב. השיר לא עניין אותה.


הייתי יכול להיות עמוד התווך שלך, הייתי יכול להיות הדלת שלך
הייתי יכול להשאר לצידך, הייתי יכול להשאר עוד
הייתי יכול להיות הפסל שלך, הייתי יכול להיות חבר שלך
חיים שלמים היו יכולים להיות הסוף
הייתי יכול להיות שלך, אהיה, אני צריך להיות
הייתי יכול להיות קודם כל אחד מהדברים האלה
הייתי יכול להיות קודם כל אחד מהדברים האלה



היללות שלה הלכו ונחלשו, הפכו ליבבה חרישית. היא לא הפסיקה, רק הנמיכה את הקול. אולי התעייפה, אולי נואשה, אבל לא הפסיקה. ראשה עדיין על כתפי, פיה מופנה לאוזני, סגור, ורק גרונה מביע את רצונותיה.

אולי השיר כן יעניין אותה? אולי אסב אליו את תשומת ליבה וגם אקנה כמה דקות של שקט? אולי היא בעצם כבר מכירה אותו ואת המלים שלו, ואולי היא בעצם מביעה את מחאתה? בראשי הרצתי שיחה איתה עליו. ניסיתי להוציא את עצמי בסדר, אבל לא הצלחתי. עדיף לא להפנות את תשומת ליבה ולקוות שהיא מיללת מהסיבות הרגילות. יותר מידי מחשבות רודפות אותי בזמן שאמור להיות מוקדש למנוחה.

אני חושב לעצמי לפעמים אם זמן השקט/רעש הזה חולף לה באותה מהירות או איטיות שהוא חולף לי. היא אמרה לי פעם שהטרידה אותה המחשבה האם היא מטרידה אותי יותר מידי ומתי היא צריכה להפסיק. בזמן היללות אני אומר לה הרבה פעמים לשתוק, ולקח לה קצת זמן להבין שלילל טוב זה אומר דווקא לא להפסיק אלא להתעקש. לקח לי גם קצת זמן להבין את זה בעצמי. עכשיו זה כבר לא מטריד אותה, ואני לא יודע מה כן, ומה עובר לה בראש כשהגרון שלה משוחח איתי.

הקטע הגיעה לסיומו, הרגשתי תשוש אפילו יותר. היללות הבלתי פוסקות שלה באוזני כבר הפכו לרעש רקע לגיטימי. הנה אני מתרגל והיא תילל עד הלילה מבלי שזה יזיז לי. עכשיו הכלבה הקטנה הזו תלמד אחת ולתמיד איפוק מהו. בדימיוני כבר ראיתי את הלילה יורד ואת הבוקר מפציע, את ארוחת הצהריים מוגשת ואת התה מושרה, את הסרט מתחיל, ואת הכתוביות נעלמות, והנה הלילה יורד שוב. הכל לצליל היללות המתנגן והנעים הזה ברקע, שילווה אותנו ימים כלילות.

כמו תמיד, כמה שניות אחרי שאני בטוח שעברתי את נקודת האל חזור, הפתיל שלי מתכלה. וחזור אני חוזר.

צריך לקום, חשבתי לעצמי, אולי בקול. היא הרימה את ראשה והביטה בי, אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז שהתיישבנו שהיא פתחה את עיניה. את יכולה ללכת לשירותים, אמרתי בזמן שקמתי. מנער אותה מעלי. תודה, היא אמרה בחיוך ניצחון גדול. כן, כן, נאנחתי לעצמי בזמן שחיפשתי את האוזניות מסננות הרעש שלי. מה אדם צריך לעשות בשביל קצת שקט בבית שלו.