טקסט מחורף שעבר גרם לי לחשוב.
אני באמת לא מבין למה אני מתעקש לשלוח אותה ללימודים. היא גם ככה לא מרוכזת שם רוב הזמן.
לפעמים אני שואל [את עצמי, כי ברור לי מה תהיה התשובה שלה] אם כדאי לי להשאיר אותה בבית. היא תעשה את המטלות שיש לה לעשות, תכין את שיעורי הבית שאתן לה להכין, וכשתסיים את הכל היא תלך לפינה שלה ותמתין לי. מעניין כמה זמן היא תחזיק ככה מעמד. מעניין כמה זמן אני אחזיק ככה מעמד.
האם יכול להיות שמכל החוקים שאני שונא, חוק-חינוך-חובה נמצא במקום הראשון? אני יכול לחשוב על כמה חוקים קודם, אבל הוא בהחלט נמצא בשיט-ליסט שלי. זה לא שאין דרך לעקוף אותו. לפי חוזר מנכ"ל של משרד החינוך, אני יכול לשלוח בקשה לחינוך ביתי, ואני צריך להוכיח סביבה תומכת למידה [אין בעיה], תוכנית לימודים מסודרת [גם אין בעיה] ותפיסת עולם מגובשת [בכלל אין בעיה!].
התוכנית שאגיש צריכה לכלול את המרכיבים הבאים:
1. תוכנית ליבה ובנוסף "כל תחום ידע שהילד מגלה בו עניין" - אוף, יש לי כמה רעיונות מצויינים לתחומים נוספים.
2. הזדמנות מתאימה לילד להתייחס באופן נאות לקבוצת בני הגיל ולאחרים ולשתף עמם פעולה - נשמע מצוין, חשבתי על זה בעצמי כבר, ושיתופי פעולה עם אחרים נכנסו לאג'נדה.
3. פיתוח ערכים ביחס לחיים בחברה - ערכים זה נו-בריינר, על זה מבוסס הכל.
4. פירוט דרכי ההערכה והתוצרים הצפויים שאפשר יהיה ללמוד מהם שהלמידה אכן התרחשה - אני תוהה אם אוסף המקלות והחגורות תופס בתור "דרכי ההערכה" ואם גוון הישבן משמש מדד מקובל ל-"תוצר צפוי". נראה לי שכן.
אני יודע שיש לי קייס מצויין. לא רואה שום סיבה בעולם שמשרד החינוך ידחה אותו. יש לי בעיה עם כל הבירוקרטיה הזו [וגם עם הפיקוח שהם מתעקשים לשלוח מידי פעם, כן]. נראה לי שאסתפק בחוג בית.
לפני 12 שנים. 18 במאי 2012 בשעה 9:33
