לפני 8 שנים. 5 במאי 2016 בשעה 8:59
את לא זקוקה לצעקות ולא למילים גסות,
אט אט אני נסוג מול עליונותך.
אני מרגיש את נחיתותי מחלחלת בכל איבריי, מלחלחלת את איברי.
את מחייכת, כמו לעצמך, ומביטה בי בשתיקה - מפעם לפעם מחליפה את סדר רגלייך המשוכלות.
אני, למולך, משרת, כלי-שרת. כאן המקום שלי - אהה, זה טוב.
בתוכי ישנה נקודת שבירה, נקודת כניעה, נקודת הימחקת, נקודת הכרה בנחיתות, וכשאני מגיע אליה הכל מתוק כל כך, ואחר כך שלו כל כך.