|
|
|
שדה חרוש,
מגודר
מטופח.
השועלים בחוץ לוחשים
את רחשי פלישתם.
ואני, אחרי שנים רבות,
נוטע את האת באדמה
ונותן להם לפלוש.
חרשתי את המקום מספיק,
הלאה לחלקות אחרות -
פוריות יותר,
שאותן אחרוש טוב יותר.
ממחר.
אני יוצא מסבך העצים העתיקים
ואור השמש הארור מכה בי.
מתחת לציפורניי דם יבש,
על גופי שריטות עמוקות,
בעורקיי שרידי הכימיקלים של אמש
הטסטוסטרון והאנדרופינים מכים בי בגלים.
אני פוסע לשדות החיטה שלך -
בהן את קוצרת אותן
בתנועות קטנות ועדינות.
חסרות יעילות אך מלאות חריצות.
גם אם הייתי מצליח לחבר את ההברות למילים,
לא היית מבינה את שעבר עליי ביער ההוא.
ואת, את מחייכת ומביטה אליי.
האושר שלך חשוב לך מאד,
אולי לפעמים אף יותר ממני.
את מחייכת אליי בפשטות,
כזאת שלעולם לא אוכל להרשות לעצמי.
"בוא הביתה", את אומרת לי,
עת חרבותיי בנדנן מדממות חרש.
"אני כבר לא יודעת איפה אני נגמרת ואתה מתחיל",
אומרת וירג'יניה לוויליאם מבעד למרקע*.
"אתה חלק בלתי נפרד ממני. אתה ממש חלק מהתודעה שלי ואני לא יכולה לתאר את עצמי בלעדיך",
אמרת לי בלילה לפני שנים והשארת אותי איתך.
אם אני חושב על זה,
את בכלל מזכירה לי יותר דמויות כמו ליבי** וריטה בנט*** -
יפות, נעימות ותמיד עם רגליים על הקרקע.
תמיד ארצית ורגועה.
אבל יש רגעים, מעטים, אך ישנם
שבהם אני מצליח להוציא ממך את האני האחרת שלך
רגעים בהם התשוקה עוטפת אותך
ואת מבקשת במעין חצי טרנס "גע בי"
ואני נוגע.
--------------------------------------------
**אישתו של וויליאם מMasters of sex
למעוניינים לומר שלום, אני אהיה עם סרט על הזרוע השמאלית
אני אהיה ביום חמישי הקרוב בדאנג'ן לחגוג את מסיבת הרווקים שלי.
מה שמכיר אותי מוזמן לבוא לומר שלום :)
אני רק צריך לחשוב על אמצעי מזהה שאני אלבש שם כדי שתדעו מי אני...
"About last night, you twist my hand and I'm a goddess"
&index=7&list=UUC-GXiiGKexhrMUEGu-wx4Aאני מתקרב אליה
מסתכל על כתונת הלילה הכחולה הקצרצרה שלה
"הנה תראה, סיימתי לכתוב את ההזמנות" היא אומרת לי
הזאב המורעב שבי בכלל חושב על לרתום אותה בריתמת שיבארי,
לקשור אותה על איקס במועדון חשוך ולטפטף לה שעווה על הפטמות,
לפני שאני בועל אותה במקומות שהיא לעולם לא תסכים.
"יופי. אולי תלכי להתקלח?"
"לא, אני לא רוצה להתקלח הערב"
"מ***** המלוכלכת!"
היא מחייכת אליי במבט התמים שלה,
ואני מבין שכל הפנטזיות האפלות שלי הרי לא יתממשו
כי היא ונילית ובדרך לישון אחרי עמל יום החול שלה - ובכלל גם ככה היא לא במיטבה בימים האחרונים.
======
מילדותי גדלתי בין נשים דומיננטיות וגברים נשלטים.
בהתחלה אני לא חושב שראיתי את זה אפילו, זה בא בשלב מאוחר הרבה יותר.
אבל אני הייתי גור זאבים בין להקה של כלבים מבוגרים ולביאות.
כבר מגיל מוקדם הפנטזיות הגיעו
אלה היו פנטזיות של מתחלף בתכלס, לכיוון השולט.
הייתי מפנטז על מתקן עתידני בו אני כלוא עם חבורה של גברים במיכלי זכוכית,
והסוהרות במתקן הן נשים בחליפות לייטקס - דומינות לכל דבר.
אין לי מושג איך בכלל הגעתי לדמיין את החזות הזאת של דומינות בגיל כזה.
הסוהרות היו מדי פעם נכנסות למיכלי הזכוכית כדי "לשחק" בנו.
הפנטזיה תמיד נגמרה בצורה אחת -
הייתי מנהיג "מרד" במתקן הכליאה והיינו משתלטים על הסוהרות ו"נוקמים" בהם.
כמובן שאני הייתי מטפל במנהיגה.
נשים חזקות תמיד היו טרף אטרקטיבי מבחינתי.
אבל גם תמיד ידעתי להסתדר עם השולטות - כי הרי גדלתי איתן.
וגם באופן טבעי, כשאתה שולט, יש לך הרבה נושאי שיחה עם שולטות.
אבל במערכת יחסים רומנטית לאורך זמן, כידוע, זה אף פעם לא עובד.
יש לי נוגדנים פנימיים לזה:
כאב גורם לי לכעוס באופן בלתי פרופורציונלי.
ניסיונות לומר לי מה לעשות גורמים לי לאלרגיה פנימית.
או סתם מצחיקים אותי... תלוי בהקשר אני מניח.
הכל אצלי תמיד היה פרדוקסלי...
=====
וכך החלטתי לחשוף קצת, בלי כל מיני חידות מסתוריות
אולי כי חסר לי כל כך כל האופל הזה,
מהימים שהייתי על הבמות במסיבות, או בסשנים פומביים לצידן...
והזאב שבי רעב, רעב מאד.
מה שבטוח, חלק ממסיבת הרווקים ההולכת וקרבה אני הולך לעשות במסיבת קהילה.
אז אני מאד מקווה שמארגני המסיבות כבר רוקחים משהו אטרקטיבי....
וכמובן אשמח לראות את מי שרוצה לומר לי שלום על הדרך :)
לכתוב או לא לכתוב...?
Oh, look at my face
My name is might have been
My name is never was
My name's forgotten
השמיים שינו צבעיהם
הבמה הזאת כבר לא שלי
הקהל מסתכל על דמויות אחרות
והבמאי עסוק בלתגמל אחרים
אני זאב של שינוי
ותמיד הרחתי אותו כשהוא מגיע
עתה רק נשאר לחכות לשעת הכושר
ולצאת לשמיים אחרים
